פעם בגיל 20, זה היה כה פשוט למצוא בן זוג. רשימת הדרישות היתה מאד קצרה. הוא היה צריך להראות טוב לטעמי ו...

וזה בעצם. הוא היה יכול להיות הדיוט גמור, אבל זה לא באמת היה משנה כי הרי לא באמת ידעתי מה אני מחפשת.

ככל שמתבגרים, האישיות מתעצבת (לרובנו) וכך גם הניסיון חיים, וחוכמת חיים מתבשלים. אתה יודע מה אתה רוצה ואתה מקווה שהמציאות תציג בפניך את ההזדמנויות המתאימות ע"מ להשיג את המטרה. זה לא תמיד קורה.

וכך השנים חולפות, את מוצאת את עצמך הולכת למסיבות שבחיים לא חשבת שתגיעי אליהן ע"מ להכיר בן זוג (ע"ע

מסיבות פנויים פנויות וספיד דייטינג). יש לי כבוד גדול לארועים שכאלה, אבל זה פשוט לא מתאים לי. אז את הולכת לארועים האלה, מתפנפנת, מתלבשת, מתאפרת, מרגישה מיליון דולר ומגיעה לשם ומגלה שהרוב הגדול בארועים האלה הוא נשים, כולן נראות מיליון דולר, וכך מתחילה התחרות. המטרה: איתור בן זוג. כל אישה מסתערת וכל גבר מוצא עצמו מחוזר על ידי מגוון רחב של נשים. את מתחילה לדבר עם הבחור שהצלחת ללכוד תחת רשתך, נאבקת על השאריות, ומגלה שאולי על פניו הוא נראה נחמד,אך את לא ממש נהנית לדבר איתו. את תוהה האם הוא סיים תיכון? האם שוכח לצחצח שיניים ואולי כדאי שמישהו יזכיר לו על כך, וכמה פעמים אפשר לדחוף אצבעות לאף באמצע שיחה?

בקצור עולם ההכרויות אחרי גיל 30 הוא עולם אכזר. בנות צעירות, ראו הוזהרתן.