אתה בטח ישן עכשיו ממש  טוב. חזק אפילו. עושה קולות של גרגור והנאה, כשאתה מחליף צדדים. אין צדק בשינה הזו, המתוקה שלך.

אני רוצה להגיש נגדך תביעה. על המחסור.על הרעב הגדול  שנמשך לפחות כבר 20 שנה, ועכשיו כשאתה מושיט יד לשלד הזה, מוביל אותו למטבח מלא כל טוב, אתה נרדם. מזיל ריר על דלפק התבלינים,  זה מוציא את התיאבון אפילו לי!.

הרעב לא אוהב טיזרים, והבטן שלי מקרקרת.

עייפתי מיפות הנפש. מהפרגון לעבי הכרס ואניני הטעם. לפרגן. על הריח הטוב שדולף מבית זרים. לסרב בנימוס לשאריות ולהכיר תודה על עצם קיום הרעב, שכמו שאומרים אלו ששכחו אותו המלאים עד תום ועד הקאה, גורם לך לזכור את הדחף לאכול, את ההנאה הבסיסית של מפגש הלשון והחיך בטעם ערב,וכמובן להסתיר אותו כדי לא לעורר מבוכה.

עייפתי. אני רוצה לתבוע אותם ואותך. להסתובב לך בבית טרוטת עיניים וצרובת מיצי קיבה ולהעיר אותך. כדי שתשלם את החוב. זה הבסיסי בין בני אדם. כדי שתפגין דאגה. כדי שתחלוק את המנה שלך, זו שאתה מחביא במזווה, הנחשקת, הראויה.

אבל הבושה, אוי לבושה, גדולה מעייפות ונרפות הגוף. התבוננות אחת במראה לצד הדלת שלך, מסבירה לי את מקומי. יאללה החוצה.