אלון וקנה סוף (ע"פ רעיון לה פונטן)
ויהי היום בשעת בוקר מוקדמת,
כשחמה מקדם עולה, ככלה ענוגה ואודמת.
מהדס תופף לי בלאט, לאורך גדות הירקון.
מעלי הגשר הומה, מרכבים על אספלט ובטון.
הרוח נעה קלות, בליטוף צמרות חרישה.
לפתע שיח שמעתי,אילנות וצמחים בלחישה.
ונחה עלי הרוח, הבינותי פשר שיחם.
כאן אותו אחשוף, אף כי זה לא לרוחם.
אלון מתייהר פנה לקנה
ראה עד מה אתה מתענה.
לך אין תקווה
תוחלתך אף אפסה.
גם ציפור עלובה, לך תיכבד כמשא.
עת תניד פני המים, רוח קלה.
תעביר בגווך הדק חלחלה.
ראה אני כאן בין ענקים,
אמירי ענפי מטפסים לשחקים.
אגביה עלי בדי עוד ארים,
עד עלו וגבהו מרכסי ההרים.
גזעי לא ינוד כמידת שערה.
אף כי תהום ותכבד הסערה.
מדוע דומם ואילם כך תשבה?
בעת צידקתך להלין אל הטבע.
לאלון,הקנה השיב מהרה.
ראה מלא הינך יוהרה.
דמותך מקרנת, חוזק ואון.
מרובת שלווה, וגאוות בטחון.
לי אין מענה ,ולך אגיד.
מי חזק וחכם, יקבע העתיד.
ב
גלגל השמש להט פז.
לדרכו אץ ונחפז.
טבל שקע ונעלם,
באופק, בין גלי הים.
קמה רוח אט קלה.
על גיא והר התגלגלה.
חיש עוצמה ואון אספה.
עד גאתה לגעוש סופה.
חשרת עבים כיסו רקיע
ברק צעיף השחור הבקיע.
רוח אז סער רתח,
מטר של זלעפות ניתך.
ג
האלון רגז מלא השתאות,
זקף ראשו באון וגאות.
סער כזה שימש לו משחק
ולאיד הקנה הדק רק צחק.
הקנה הקטן בחוכמה רבה.
כופף גיוו בהשקט ענוה.
ד
הרוח גבר נהם וידהר.
שוטף בדרכו כזרם נהר.
עוקר שורשי אילנות ממקומם.
אף את עץ האלון הגאה, המם
ממרום הרכסים אותו הפיל.
משחקים לעפר הארץ השפיל.
מכולם הקנה נותר במהומה
כי לכוף את גוו ידע בחוכמה.