הערה: גם לפני אוקטובר 2000 הלכתי להפגנות, אבל אנמיות כאלה, מסוג שלום עכשיו. יחד עם זאת, כבר הייתי ספקן במידת מה כלפי חגיגות "תהליך השלום" של שנות ה-90, למשל על סמך קריאה של דוחות בצלם בנוגע למה שבאמת מתרחש בשטח: http://www.btselem.org/Hebrew/Publications/Index.asp?YF=1999&image.x=35&image.y=14 אוקטובר 2000 חידד אצלי תובנות שהתחילו להתגבש קודם, והאיץ את ההיפרדות מכמה אשליות: אחרי אוקטובר 2000 כבר לא הייתי משוכנע שיש לי שותפים רבים לדעה בפרלמנט הישראלי. לא ראש ממשלה אגומן-אוטיסט עם דם על ידיו שקיבל את קולי בשנת 1999 למרות סימני אזהרה שהייתי צריך לראות, לא הפרופסור לבטחון פנים שלימים התפתל כצלופח בדיוני ועדת אור (שמסקנותיה הושלכו לפח) ,ומאז התייצב להצדיק את כל מלחמות הבררה של ישראל בעשור האחרון, ולא מפלגת אופוזיציה ממסדית שברגעי מבחן מייבבת משהו בסגנון "אל תוותרו על השלום" במקום להגיד לשרי הממשלה "לא תרצח" (ככה זה כשצריכים להישאר מחוברים לעטיני השלטון ולקדם את ענייניהן של קבוצות השפעה חזקות). גם ההבנה לגבי עמדותיו של רוב הציבור התחדדה. רוב האזרחים היהודים בישראל שטופי מוח או שהם מפיקים תועלת מכלכלת הכיבוש, ולא בנקל יסכימו לוותר על הפריבילגיות שלהם. אפילו מי שמבינים (מעת לעת) כיצד הדברים מתנהלים כאן יתייצבו ברגעי מבחן לצד הגנרלים שיש להם מדינה: http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/344/233.html לקראת אוקטובר 2010, אירועי אוקטובר 2000 נראים כנקודת הציון השנייה בחשיבותה על ציר הזמן המוביל לקריסת ישראל, אחרי נקודת הציון של יוני 1967. כשהתובנה הזו מחלחלת, היא לא בהכרח מובילה לייאוש. היא יכולה להביא למסקנה פרגמטית בנוגע למה שישנה את מאזן הכוחות: http://bdsmovement.net/ ישראל הפכה את עצמה למדינה מצורעת, והיא רק מתחילה לשלם את המחיר. ייתכן בהחלט שבעשור הקרוב נגלה שזה בדיוק מה שדרוש כדי שיותר ישראלים ישמיעו קול נגד מדיניות השנאה וההרס. . הנה דברים שכתב אדם אמוראי, פעיל שלום וחברה בלתי נלאה, לקראת אוקטובר 2010 תשומת לב להזמנות לחתום על העצומה ולהשתתף באירוע בנצרת, שמופיעות בקישור הראשון להלן.
אוקטובר 2010מאת אדם אמוראי לפני 10 שנים, בתקופה הנוכחית של השנה, הארץ געשה.
אני הייתי אז בן 13 בדיוק בתחילת כיתה ז' ובתחילתו של פרק חדש בחיי בחטיבת הביניים, אליה הגעתי כילד שגדל בבית שמאלני יחסית, ושאווירת בית הספר היסודי שלו סבבה את הסכמי השלום עם ירדן, אופורית אוסלו וציורים של דגלי ירדן וישראל על קירות כיתה א/2. הבנתי עם הזמן שמי שמאמין בשלום הוא ידידי ומי שמתנגד לשלום הוא קצת כמו הבריונים של הכיתה מעל שמציקים בהפסקות.
אוקטובר, כידוע, נמצאת יחסית בתחילת שנת הלימודים. אוקטובר 2000 היה בתחילת שנת הלימודים שלי בחטיבת הביניים, וכשהתחילו לדבר איתנו על המצב הפוליטי ועל מה שלאחר מכן קיבל את השם "אירועי אוקטובר" התחלתי לחשוב שכל הערבים הם האויבים שלנו, ושכולם רוצים להרוג אותנו. השנים האלו היו שנים מאוד מבלבלות, בניגוד לדברים שגדלתי עליהם כילד בשנות ה-90, פתאום היה ברור שכל הערבים הם אויבים! היה ברור לי שאם אני רואה ערבי באוטובוס מעמק רפאים לגימנסיה ברחביה, אולי כדאי לי לרדת ממנו ולעלות על האוטובוס הבא. זו הייתה תקופה שגזענות, שנאה ובעיקר פחד דפקו על הדלתות של כולנו ודרשו להיכנס ולהשתלט על המחשבה היומיומית שלנו. והדבר הבסיסי שהיה ברור בהקשר הזה הוא שכל ערבי הוא אויב! ושצריך להיזהר ממנו כמה שאפשר.
לא באמת ידעתי מה קרה בוואדי-ערה ובנצרת. בשבילי, באותה תקופה, המשמעות של המילים האלו היוו בעיקר תיאור לדרכי הגעה לטבריה. ידעתי שהערבים זורקים אבנים, שיש יריות, ושכאמור, מסוכן לנסוע באוטובוס, להתקרב למרכז העיר, וחס וחלילה לא ללכת לסופרמרקט בבית-צפאפא כי כל הערבים הם אויבים ומסוכנים. וזה היה נכון, באמת היה מסוכן, אבל רק כשהגעתי לתיכון התחלתי להבין שהיה איזשהו הבדל בין אירועי אוקטובר לבין האינתיפאדה. ורק כשהגעתי לתיכון התחלתי להבין שבאותם אירועים לא היו אלו רק הערבים שפעלו באלימות, אלא שגם היהודים לא היו ממש בסדר, בלשון המעטה.
המצב התודעתי בארץ מאוד התדרדר מאז. אם אז דיברנו על גזענות ושנאה, היום הם כבר מתורגמים לפאשיזם, לסימון מובהק של טובים ורעים, לתוכניות מתוחכמות ביותר שמטרתן היא להנציח את האקסיומה שאם אתה יהודי אז בשבילך כל ערבי הוא אויב. אנחנו עדים להצעות חוק פאשיסטיות, להגבלת חופש הביטוי ולהרחבה של המשוואה לכדי כך שאם אתה יהודי לא רק ערבי זה אויב, עכשיו גם כל שמאלני הוא אויב.
כולנו מרגישים את זה וכולנו מפחדים מההתפתחויות שקורות היום בכנסת, במדיה וברחוב. אבל היום אני מרגיש קצת יותר אופטימי. בשנים האחרונות התעצם לו מחנה פוליטי שמתנגד לאקסיומות האויבים הללו, מחנה פוליטי שחרט על דגלו שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד, וביחד לתקן את החברה הזאת.
לפני עשר שנים, באוקטובר 2000, כשאני הייתי בן 13 וכאשר פיתחתי את התפיסה הפוליטית שלי הייתי צריך להבין איך אני מתמודד עם זה ש"ערבים הם אויבים" ושהמציאות קובעת כי זו עובדה. היה ברור לי שלנצרת ולוואדי ערה לא מתקרבים ואני מתאר לעצמי שאם הייתי בנצרת ב-2 באוקטובר 2000, כמו שאר האנשים שהיו שם באותו יום, הייתי יוצא עם צלקות נפשיות נוראיות במקרה הכי טוב.
גם היום, ספטמבר-אוקטובר 2010, יש בירושלים ילדים וילדות בני ובנות 13 שרק מתחילים להתחיל לפתח את תפיסתם הפוליטית. הם מתמודדים עם מציאות קשה לא פחות מזו שהתמודדתי איתה כשאני הייתי בגילם. אבל השנה, אם הם יבואו לבקר בנצרת ב-2 באוקטובר, הם לא יראו אויבים, הם לא יראו אנשים מתים ברחוב בגלל שהפגינו. השנה, אם אותם ילדים בני 13 וגם מבוגרים ואחרים יבואו לנצרת ב-2 באוקטובר הם יראו את אנשי המחנה שדיברתי עליו קודם. הם יראו ערבים ויהודים שבונים פה משהו ביחד. האנשים שיבואו לנצרת ב-2 באוקטובר 2010 לא יראו מהומות שמסתיימות בהרג, אלא יפגשו ביהודים וערבים שמוחים וזועקים ביחד נגד הגזענות, השנאה והפאשיזם. הם לא יראו אויבים אלא יפגשו ביהודים וערבים ביום משותף של עשייה, מחאה, וגם אבל וזיכרון. האנשים שיבואו לנצרת ב-2 באוקטובר 2010 יפגשו בערבים ויהודים שמסרבים להיות אויבים.
אני מגיע לאירוע!
גם חתמתי על העצומה:
עשיתי Attending לאירוע: http://www.facebook.com/?ref=logo#!/event.php?eid=156052211072620&ref=ts
ולייק לעמוד: http://www.facebook.com/october2000?ref=ts
והעברתי הלאה
אדם
 |