מזה כמה שבועות אנו שקועים במאבק חביב מול חברת הסלולר החביבה. כל פעם מגיעים, לוקחים מספר ו...מחכים. מחכים. מחכים. שומעים את הקול הענוג הקורא למספר זה וזה להגיע לעמדה זו וזו. שומעים את כל השיחות המתוקות כמו סוכרזית המסבירות לכל לקוח ולקוח למה זה כדאי, וכמה הוא ירוויח מתוכנית זו או אחרת, מסבירים ללקוח אחר למה בעצם הוא לא צודק (כשבעצם הוא צודק לחלוטין), ומראים לו קבל עם וסלולרי את חתימתו המתנוססת בקצה דף דחוס ומלא באותיות קטנות. ובכלל, כל השיטה הזו של חתימה "בלנקו". מדברים איתך ואז נותנים לך את העט האלקטרוני ואומרים לך לחתום - על מה? אתה שואל בתמימות והם מסבירים לך בשורה אחת תמימה את מה שבאמת חשוב שתשמע ולא אומרים לך שאתה מתחייב על מאה דברים יותר בעצם חתימתך. הדף ההוא, עם הכתב הצפוף והקטן שהזכרתי קודם.\ טוב אז נחזור לענייננו. פגישותי (יחד עם אבי) עם נציגי סלקום. פגישה עם הנציגים כוללת בתוכה חיוך חביב ומסביר פנים. שואלים אותך לרצונך, אתה מסביר. ואז מבקשים ממך לחכות. הם צריכים לבדוק. אין זה משנה אם אתה רוצה לקנות, למכור, להחליף - תמיד, אבל תמיד תצטרך לחכות. זמן נוסף על מה שחיכית מרגע שנכנסת לתחנת השירות ועד שהקבלת אחר כבוד לאחת העמדות. שעה בערך... קרה לכם שנכנסתם לתחנת השירות ויצאתם אחרי, בוא נאמר - רבע שעה? חצי שעה? ארבעים דקות? שעה זה מינימום. במקרה הטוב. "רגע",אומרת הנציגה, "המחשב נתקע". עשר דקות. "אז מה המספר שלך, שוב?" מחייכת הנציגה. אמרנו. "אז מה הבעיה?" שואלת הנציגה. "אבל הרגע הסברנו", אנו מעלים טענה תמימה. "אה.. רגע, אני צריכה לשאול את המנהל", מטעימה הנציגה בפנינו, ועוד בטרם הספקנו לשאול - למה, נעלמה מעינינו. עשר דקות נוספות. "שלום אני.... מה אפשר לעזור?" עונה לנו המנהלת החייכנית בטון קפדני וסמכותי. הסברנו. שוב. וזאת, אני חייבת לציין, לאחר רומן טלפוני ארוך עם נציגי השירות הטלפוני החביבים, שלהם הסברתי באריכות על מה ולמה אני מלינה. ובעצם, על מה הלנתי? על כך שחודש לפני שתמה התחייבותינו (כמה וכמה מכשירים במסגרת המשפחתית-עסקית המורחבת) - גילינו כי כ-ו-ל-ם חתומים על התחייבות תוכנית חדשה לשלוש שנים נוספות. מי אישר? שלושה שמות הועלו על ידי החברה הנכבדת - כולל שמי שלי, בשעה שאני מנתקת כל שיחה טלפונית המגיעה מקניינים טלפוניים בלתי רצויים. כולל סלולרים. "אפשר לראות טפסים חתומים?" "לא, זו עסקה טלפונית". "אז תנו לנו להאזין לשיחות" "אי אפשר, זה מוקלט לחברה בלבד". "אבל אף אחד מאיתנו לא אישר" "אז אנחנו נאזין ונגיד לכם מה נאמר". לאחר כמה שיחות שכאלה, הודיעו לנו שבאמת חלו אי-אילו ליקויים והם "ויתרו" לנו על התחייבויות חלקיות. "זה לא מספיק עבורי", עניתי לא פעם ולא פעמיים, "אם חלו ליקויים, בטלו את כל ההתחייבויות, ואם אתם רוצים לחייב אותנו - אנחנו רוצים לשמוע במו אזנינו על מה את טוענים שהתחייבנו". "מצטערים, ההקלטות הן לאזני החברה בלבד. אנחנו נאזין ונאמר לכם מה נאמר שם". מתיש למדי, מה גם שכל שיחה שכזו אורכת שעה. לפחות. לפעמים שעתיים. אני חושבת שטירונות כמוה כאין וכאפס לעומת מה שמעבירים החברות הללו את עובדיהן, ומה שאלה מעבירים אותנו הצרכנים. חמש פגישות כאלה, עברנו עם נציגי תחנת השירות. היום אבא שלי התעצבן. ובצדק. בשבוע שעבר אמרה לנו המנהלת א. שנוכל לקבל תשובה, לאחר שהיא תאזין לשיחות (כמובן, לא אנחנו) היום. והיא תתקשר ונסגור את כל הנושא. הגענו לשם וביקשנו לדבר איתה. נאמר לנו שהיא בארוחת צהרים, ותגיע בעוד כ-40 דקות. חיכינו כמו ילדים טובים - הגיע תורנו, קראו את מספרנו בקול רם, ואחר כבוד הגענו לדלפק. הגיע בחור רציני, ואמר לנו שא. תכף תתפנה מארוחת הצהרים, ולא כדאי שנשב עם הנציגה ועדיף שנחכה לה. אז חיכינו. עוד רבע שעה. והבחור הרציני אף אמר לנו שעוד 5 דקות, ממש אוטוטו. כשהאוטוטו הגיע, הגיע הבחור, ואמר לנו כי לא. יש פגישה ואם אנחנו רוצים, היא תוכל לראות אותנו ב-4. והפגישה חשובה והיא לא יכולה לעזוב את הפגישה באמצע ועוד בלה בלה בלה, שרק העלו את חמתנו. בשלב הזה אני התעצבנתי, ואבא שלי איבד את העשתונות, וצעק כמו שאף לא שמעתי אותו. חשבתי שעוד רגע יחטוף התקף לב. ניסיתי להרגיע אותו. חוסר האכפתיות המופגן של הבחור הרציני והגברת הילה שהצטרפה אליו, מחוסר האונים שאבי נקלע אליו היה מגעיל. כן רבותי, מגעיל. בשלב כלשהו הגיע השומר והחל לצעוק על אבי שיעזוב את המקום. אבי רק התעצבן יותר. פתאום מלקוח שמוציא אלפי שקלים בחודש, הפך למן חרק חסר חשיבות, שניתן להתנהג אליו בצורה כזו. והגדילה לעשות הילה - שהחלה לצעוק על אבי, אדם ב- 71, שלא תתן לו שרות, ושאף אחד לא ייתן לו, לאדם "כמוהו, שצועק ומרים עליה יד". חשבתי שעוד רגע אני ארים עליה יד ואסטור לה על פניה מדושני העונג, ולסגור לה את הפה, על שהעזה לשקר שתעוזה שכזו, ולהלבין את פני אבי בפומבי. פתאום - הגיעה לה המנהלת א. פה נרגעו קצת הרוחות. פתאום היה לה זמן, פתאום מי שהיה ב"פגישה" איתה יכול היה לחכות. ופתאום התנצלויות, לא התכוונה, והיא כן התכוונה לכך, ועוד יש זמן, והיא תעשה הכל, ופתאום קיבלתי את המספר האישי שלה, העיקר שנסגור את הפה. אבל זהו - שנמאס לי לסגור את הפה. נמאס לי לראות את היחס המשפיל הזה כלפי אנשים, שבעצם מפרנסים את כל חברות הסלולר ועובדיהם היקרים, נמאס לי לראות את חוסר האכפתיות והזלזול באנשים, נמאס לראות את חצאי האמת שאומרים לנו, כדי שנחתום, את החיוכים שמפוזרים לכיווננו - כדי שנחתום, את כל ההבטחות שניטחות לעברנו כדי שנחתום, ואת כל הדברים הקטנים שבוחרים לא להגיד לנו כדי שנשלם, ובגדול. הרבה יותר ממה שאנחנו אמורים לשלם. לא נמאס לכם? לי כן. |