לאור הבעיה העגומה שתוארה בפוסט הקודם, נכנסתי לפאניקה רצינית.

כבר חשבתי שזהו, אזלו גמירותיי, ואיאלץ לוותר או על אלחנדרו או על גברים סתם לנצח.

לאור הנסיבות המטרידות והקשות מנשוא, נאלצתי להשתמש באמצעי החירום שנועד בדיוק לסיטואציות כגון אלו- האקס.
העובדה שהבת דודה שלי השאירה לי את הדירה המדהימה שלה בתל אביב, הממוקמת באופן נוח להפליא ממש קרוב למשרדו החדש של האקס הוותיק ביותר שלי, סיפקה לי אחלה סיבה להרים לו טלפון. 

חשוב גם לציין שהאקס הזה הוא לא סתם אקס. הוא גם לא אקס מיתולוגי. יש לו מעמד הרבה יותר חשוב מבחינתי- הוא הראשון.

החבר הראשון, הנשיקה הראשונה, הסקס הראשון. הראשון בהכל. יש לי כזה קשר איתו, שאני יכולה לא לראות אותו 4 שנים, וברגע שניפגש זה יהיה כאילו דיברנו כל יום במשך ה-4 שנים האלו.

אין לי אליו רגשות של בן-זוג, אני לא רוצה אותו, אבל יש לי קשר מאוד חזק איתו ופינה חמה תמיד תהיה שמורה לו בליבי. וכך זה גם ההיפך. ולכן, כשאנחנו נפגשים ואם שנינו רווקים באותה תקופה, זה הסקס הכי טוב שיכול להיות.

מצד אחד- בעל היסטוריה, מגע נוסטלגי וחם, הרגשה נוחה, נעימה ובטוחה.

מצד שני- לא עושה הרגשה רעה, אין אחר כך "אוף למה שכבתי איתו", אין משחקים, אין מטענים. סקס טוב, נקי ונטול בעיות וייסורי מצפון.

וכך היה.

ובסופו של דבר- כן כן, הייתה גמירה :)

לפני זה שיתפתי אותו בבעיה שהייתה לי והוא פשוט אמר "אז אל תחשבי על הגמירה, פשוט תעשי סקס בשביל האקט עצמו והגמירה כבר תגיע לבד. אל תחשבי שאת עושה את זה בשביל לגמור, אלא שאת עושה את זה בשביל הסקס".

ואחרי שהוא אמר את זה, פתאום נפל לי האסימון. הרי, אם הייתי מקבלת שקל על כל גמירה שהלכה לטימיון כי חשבתי שהיא הולכת להגיע, אני לא רוצה להגיד שהייתי מיליונרית, אבל החשבון בנק שלי בהחלט היה טיפה יותר יפה. 

אבל הבעיה הייתה, שתמיד כל כך ניסיתי לא לחשוב על זה, שאז הדבר היחיד שחשבתי עליו היה זה. בדיוק כמו שאומרים "אל תחשבי על פיל" ואז חושבים רק על פיל.

ופתאום, בשנייה בלי לשים לב, הוא נתן לי את הטריק. לא "לא לחשוב על הגמירה". אלא כן לחשוב על הסקס. בדיוק כמו שאם אני ארצה לא לחשוב על פיל, אני אתחיל לחשוב על נמר. וברגע שאתעסק בנמר, כבר לא אחשוב על הפיל. 

ואכן כך היה. מדהים איך כל הקטע של הגמירה אצלנו הוא כל כך פסיכולוגי. אסור ששום דבר יסיח לנו את הדעת. אני זוכרת שכשהיה לי חבר והיינו שוכבים בחדר שלי בבית של ההורים, כל שיעול של אבא שלי מלמטה, כל דלת שנפתחת, כל דבר שאיכשהו היה גורם לי לחשוב או להיזכר מאחד מבני המשפחה היה יכול להרוס עבודה של פורפליי של חצי שעה. ושלא נדבר על טלפון שמצלצל באמצע. 

אז האם יש נוסחה פסיכולוגית שבעזרתה יהיה אפשר לגמור תמיד?

או לפחות לא לא לגמור?