- "עדי זה שם פרטי או שם משפחה?" שאלה הפקידה.

 - "סליחה, ממתי עדי הפך להיות שם משפחה?" שאלתי בתמימות.

 - "תתפלאי, יש הרבה אנשים עם שם משפחה עדי" השיבה הפקידה.

                            לא ידעתי מה לענות על כך ונותרתי מופתעת.

אני זוכרת את הימים שבהם הייתי תלמידה בבית ספר, ואני הייתי הילדה היחידה בכיתה עם שם משפחה ישראלי.

המורה היתה נאבקת עם השמות משפחה הארוכים, וכל ילד זיהה את העדה של ילד אחר לפי השם משפחה.

לכן, אני תמיד הייתי תעלומה עם השם משפחה הישראלי שלי. אז כשהיו שואלים אותי איזה עדה אני הייתי אומרת

חצי אתיופית חצי שבדית - הכי אקזוטי שיש.

בשנים האחרונות אני מופתעת לגלות שהשמות משפחה הארוכים הם בסכנת הכחדה, והכל הופך קצר וחדשני.

הסימני היכר העדתיים נעלמים - איזה עדה הוא מישהו ששם משפחתו סלע? חבר ללימודים סיפר לי שהוא שינה

את שם משפחתו לסלע כדי שיהיה לו יותר קל למצוא עבודה. הוא טען שהשם משפחה המזרחי סגר לו דלתות.

מצד שני ידיד אחר עם שם משפחה אלמוג סיפר שעברת את שם משפחתו הארוך-ארוך ע"מ להיות פחות רוסי

(מעולם לא אמרתי לו שלמרות שהוא 20 שנה בארץ עדיין יש לו ר' רוסית כדי לא לנפץ לו את הבועה).

מה כ"כ טוב להיות חברה אחידה? למה אסור להיות שונה? הוריי עלו לארץ מ2 קצוות שונים של העולם.

בילדותם השכנים גרמו להם להתבייש בשפת הוריהם - בארץ מדברים רק עברית. באמת? למה?

אבל מה שמרגיע אותי בכל הביחד הכל ישראלי הזה, הוא שלפחות את המאכלים העדתיים אין סיכוי שיעלימו

כי הרי עדיין לא המציאו את המאכל הישראלי.