כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה

    אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו...\"

    אתם מוזמנים לפתוח את המגירה, לקרוא ולהתרשם.
    נא לשמור על הסדר.

    הילד הבוכה

    1 תגובות   יום חמישי, 18/10/07, 00:51

     עופר מימון נזכר בימי ילדותו. ומבין, שכמו תמיד, גם הפעם דילן צדק.

    אכן, הזמנים משתנים.

     

    כשהייתי ילד, בערך לפני עשרים וחמש שנה (וואו! זה הרבה זמן!) - הרבה לפני שהמציאו את האינטרנט או הטלפון סלולארי - כשהחידוש הכי מרעיש באותם ימים - היה טלוויזיה צבעונית.. והמילה האחרונה בעיצוב הבית היה השפריץ.

     

    היה ציור אחד , פופולרי, ציור של ילד - ילד עם שיער ארוך ודמעה גדולה.

    קראו לציור, 'הילד הבוכה'.

     

    הציור מאד ריתק אותי, באותם ימים. ותמיד ניסיתי להבין מדוע הילד בוכה?

    ניתן לראות מבעד לדמעות עצבות מסוימת, לא ברורה. עצבות תמימה כזו שרק ילד יכול להבין.

    גם הילדים של היום בוכים, אך, הדמעות שלהם שונות מהדמעות של אותו ילד בציור. הילדים של היום גם מפונקים הרבה יותר. וזאת, עם כל החידושים והשפע שיש להם היום.

    כשהייתי קטן, הסתפקנו במועט: כדור סמרטוטים היה הכדורגל הכי טוב, שיחקנו בשוטרים וגנבים, שכלי הנשק היו הידיים שלנו. הבנות שיחקו בחבל או בגומי.

    לא היה צריך יותר. ואם חשבנו אחרת, היינו מאלתרים.

    שיחקנו רוב הזמן בחוץ. ברגע שהיינו חוזרים מבית הספר, היינו רצים החוצה לחברים כי ידענו שגם הם עושים את אותו הדבר. חזרנו הביתה רק כשהאימהות שלנו היינו קוראות לנו לעלות הביתה כי כבר לילה. וגם אז, לא כל כך רצינו.

    הילד הבוכה, לא כל כך הסתדר עם שמחת החיים שהייתה לנו אז. לא היו לנו דאגות רבות. כל מה שחשבנו עליו היה להיות טובים בלימודים כדי שנוכל לשחק יותר זמן עם החברים.

    אף אחד לא אמר לנו שחשוב להיות יפה. או רזה. הבנות לא רצו להיות דוגמניות. הבנים לא רצו להיות מפורסמים. או ההפך.

    היום, כשאני רואה לאן מוליכים את הילדים, עם כל הפרסומות ותוכניות הטלוויזיה הנבובות הללו, שמחנכות אותם, שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות רזה ויפה.  שמטפחות את העיקרון שהאושר טמון בעושר ובפרסום. ושאם תהיה יפה, רזה, עשיר ומפורסם אז, השגת את כל מטרותיך בחיים.

    זה מכעיס אותי לראות שהילדים חשופים למסרים מיניים מכל אמצעי תקשורת אפשרי ושטלנובלות מטומטמות מעשירות את שפתם במילים שהשתיקה יפה להן.

    זה מעציב אותי לגלות שאחוז גדול מהילדים של היום, לא יודע מי היה יצחק רבין. אך, לעומת זאת, רבים מהם יודעים לאמר שנשיא מדינת ישראל הוא צביקה הדר.

    הרבה שנים חלפו מאז שהייתי ילד (די כבר!! אתה לא כזה זקן!!) - הרבה שנים כבר לא ראיתי את הציור של הילד הבוכה, אך אני עדיין זוכר אותו. 

    ולפעמים כשאני רואה את הילדים של היום עם החינוך הקלוקל והצהוב הזה - אני מרגיש כמו הילד הבוכה - אך, בניגוד לימים ההם - אני בהחלט יודע על מה ולמה הוא בוכה.

                                     
               
                                                    

    מאחר ובין הקוראים נמנים גם האחיינים והדודנים הצעירים שלי – אז, עוד משפט אחד אליהם לסיום:

     

    Don’t possess – share!

     

    And the only thing you better keep close to you – is your friends!

     

     

      (ואם לא הבנתם – תפתחו מילון) 

     

     

    ואל תראו כל כך הרבה טלוויזיה.

                                     
    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/10/08 22:16:


      הגעתי לבלוג הזה בדרך מקרית לחלוטין. חיפוש פשוט בגוגל אחרי תמונה של ילד הביא אותי לגל נוסטלגי. ראיתי קישור לכתבה על הילד הזה ונכנסתי..... התמונה הזו של הילד העצוב שדמעה חורצת את לחיו ליוותה את ילדותי ואת מחשבותי. התמונה הזו תלויה בביתם של סבא וסבתא שלי, ובתור ילדה, הייתי מתבוננת בה דקות ארוכות. אני ממש זוכרת שניסיתי לנחש מה היה קשה לילד הזה. בניתי סיפורים ותהיות. פעם הוא היה רעב ולא היה לו אוכל. פעם הוא עלה לארץ והיה קשה. ופעם הוא סתם היה בארץ זרה ללא חברים.

      מה שמעניין הוא שתמיד הסיפורים דיברו על מחסור, על מועט שצריך ללמוד להסתפק בו,  ועל "אין" מאוד גדול. דומה למה שתיארת בבלוג שלך.

      תמונה אחת. סיפור דומה. והנה פרטים שמצאתי אודות הציור:




       

      תמונת הילד הבוכה

      תמונת הילד הבוכה כיכבה כמעט בכל בית ישראלי בשנות השבעים לאחר שעותק מהתמונה נקנה בשוק הפשפשים המקומי. התמונה הפכה לאייקון ישראלי. התמונה כמעט ולא קיימת ברשת, אבל אט אט אפשר למצוא לה מעריצים גם בקרב גולשים ממדינות אחרות.


      התמונה צויירה ע"י צייר בן זמננו שנפטר לפני מספר שנים בארץ מולדתו איטליה. הצייר, גיאובני בראגולין היה צייר שהתמחה בציורי קיטש ולכן לא זכה להכרה ולהערכה. בראגולין, שחי בפירנצה שבאיטליה, הרבה לצייר ילדים בוכים (וגם ילדות). בתמונות שלו מופיעים ילדים צוענים כשדמעות ניגרות מבין עיניהם. תמונותיו של בראגולין שוכפלו ונמכרו ברחבי אירופה בכל שוק פשפשים שכיבד את עצמו. תמונותיו אף הגיעו לישראל בשנות השבעים ונמכרו להמוני בית ישראל.

      בראגולין הפך לידוע כאחד שצייר דמעות, למרות שבין ציוריו קיימים גם ציורים ללא ילדים וללא דמעות.

      לא מזמן נפתח בהולנד אתר של תמונותיו עם ילדים בוכים. האתר כרגע כתוב בהולנדית, אבל בעתיד ככל הנראה הוא יתורגם גם לאנגלית ולעוד מספר שפות אירופיות.

      למידע נוסף:
      שם הצייר באנגלית:
      Bragolin
      Giovani Bragolin
      Giovanni Bragolin

      שם הציור באנגלית:
      Crying Boy
      Crying Gypsy Boy
      Crying Girl
      Crying Gypsy Girl


      האתר ההולנדי של ציוריו של בראגולין
      http://www.cryingboyfanclub.nl


      עדכון, 04 דצמבר 2002
      הפרסומת של פלאפון בכיכובו של הילד הבוכה


       




      Website statistieken


      Website statistieken

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עופר מימון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין