אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה. אז יצאתי קצת שקרנית, כנראה שזה בלתי נמנע. הכל כבר ארוז מסודר ומועמס. מסתבר שגם הדמעות היו ברשימה, לא ממש תכננתי, ככה יצא. כנראה שזאת תוצאה ישירה לכך שמעמיסים שלוש שנים לתוך מכונית אחת. הרגשות פתאום צצו להם. ככה אני רוצה לחשוב, מדחיקה את העובדה שאני בכיינית מצטיינת. זה מוזר ועם זאת בסדר. לארוז את החיים במזוודה וללכת. כי עכשיו זה הזמן. כולם אומרים שאני עוד אתגעגע, אני בטוחה בכך. אין ספק שמדובר באחת התקופות היפות באמת, יותר ממה שיכולתי לבקש.
אז איך מסכמים שלוש שנים מדהימות עמוסות ביותר?. מלאות וגדושות בכל מה שרק אפשר לדמיין ומעבר. נראה לי שאי אפשר. תמיד חייבים לסכם תקופה? אני לא מוצאת את המילים שיתארו את החוויה הזאת. את הכיף והאושר שהלכו יד ביד עם האכזבה והמועקה. אין דברים כאלה. אין מקומות כאלה. לא משנה כמה נשנן ונגיד- מסתבר שיש.
אולי אפשר רק להגיד תודה לכולם. תודה לחברים, תודה לאקדמיה, תודה לבילויים. תודה לאלכוהול, תודה לכנרת המדהימה. תודה למסעדה, תודה ללילות בלי שינה. תודה לשעות הבוקר המוקדמות והמאוחרות. תודה לשקט. תודה לניחוחות הדוחים בבקרים. תודה למשפחה המדהימה. תודה לחוויות הבלתי נשכחות, מהמחשלות ועד למגעילות. אבל בעיקר תודה לחוויות המעצבות. תודה לג'וקים שגרמו לי להתמודד, תודה לאל על האפשרות להתלונן. תודה על העצלנות והרביצה, תודה על העצמאות הבלתי רגילה. תודה עמק על הכל. באמת מעומק הלב.
אולי אני לא ממש טובה בפרידות, אבל אני באמת משתדלת. אולי כי אני לא באמת נפרדת, אני אחזור לבקר, אבל בינתיים ביי עמק יקר.. עוד נתראה בהמשך.. |