" כחול ים המים נאווה ירושלים"... מה פתאום  דווקא המנגינה הזו ממלאת את חלומי?...

שניהם מתאימים לי, גם המים וגם ירושלים מולדתי. אז מה קדם למה המים או ירושלים?...

הנעימה מתנגנת ונעצרת בים המים. ירושלים כבר רחוק רחוק ממני...

כחול. סביבי כחול נוזלי... איך אני נושמת?  באמת איך?...

פולטת הצילו חלשלוש...לא יכולה יותר...אני נחנקת ... ויי...פה מלא שיניים...כריש?... אמא'לה, מנסה להתרחק בשחיה עם סנפירים על הידיים ועל הרגלים...

מתרחקת ונשאבת מעלה מעלה...

אני על פני המים . נושמת אוויר צח. אבל הכחול עדיין מאיים. צפור גדולה עפה מעלי. יסעור?...

אני תופשת בזנבה ואנו במעופה אל תוך השמיים הכחולים. כחול נושק לכחול. האם התת מודעיות נמצאת במעמקים ועכשיו במרומים המודעות משתלטת וקשורה לזנבו של עוף?...

ערה למחצה אני מורידה את זרועי המונפת ומסתובבת צמודה לכר החלומות ושוקעת שוב בשינה עמוקה רכובה על ענן... הצפור שחשה בחופש שזכתה בו כבר הרחק הרחק ממני  ורק כתם לבן קטנטן מזכיר בשמים את קיומה... אני מתפרקדת על אותו מזרון לבן צמר גפני, כולי מרווה נעימות עילאית.

אט אט התחושה מתחילה לפוג. הלחות והערפל מתגברים ואיני רואה דבר. הגבהים מאיימים...

לפתע רעש מנועים. אווירון? לא, מסוק גדול. שוב יסעור?...אני מתחברת ליד המושטת ובקלי קלות אני כבר נמצאת בתוך המסוק. מבעד לדלת הפתוחה נראה כחול המים  מאופק לאופק. איזה יופי...

לפתע הסצנריו משתנה. מדוע? לא יודעת, ובעצם מה זה חשוב... אין יותר כחול... אני שוקעת לתוך עצמי וזוחלת בתוך מנהרה ללא סוף המדופנת בצלעות. צלעות אדם? צלעות שלי?...

אני כזאת קטנה כמו הזרת, ואני מהלכת  בין הדפנות ואין לזה סוף...נו, מתי זה ייגמר?...

חרדה לא ידועה אופפת אותי...הוציאו אותי!... אני צועקת ואיש לא שומע...

קול שבירת עצמות...אוף, פיצחתי את המנהרה ויצאתי אל המרחב הכחול...

פתאום אני יכולה לנשום...וגם במים...ואני עולה ועולה ועולה...המים כבר לא כחולים, כמעט שחורים ומאיימים...

הלילה רד, רק הירח מנצנץ מתוכם ומחייך בפנים מוכרות. מושיטה את  ידי לתופשו...

ומקיצה .