כשירדתי מהאוטובוס בשדה התעופה של אתונה קצת לפני חצות בין יום ראשון לשני בשבוע שעבר כדי לעלות על מטוס בחזרה לארץ, נראה לי הכל שקט באופן חשוד. אורכו של אולם הטיסות היוצאות הוא כשלוש מאות מטר מצד לצד. היו בו אולי חמישה-עשר איש מקצה עד קצה. מיד אחזה בי חרדה, שהעובדה שלא נכנסתי לאיזה סופר בעיר וקניתי שם שתי חבילות קיט-קט קלאסיק, ביצי קינדר, סוכריות טופי באריזה המאורכת עם השישה טעמים, סוכריות גומי דובונים, מסטיקים מרובעים של מנטוס, מסטיקים של הובה-בובה בטעם קולה, מסטיקים של הובה-בובה בטעם אבטיח, סוכריות ג'לי-בלי מהסדרה החמוצה, אמ'אנ'אמס עם בוטנים בתוכם, אמ'אנ'אמס עם שקדים בתוכם, אמ'אנ'אמס בלי כלום, סוכריות על מקל צ'ופה-צ'ופס שצובעות את הלשון, שמדביקות את הידיים, שאוכלות את השיניים, שצורבות את הלב, בקיצור - העובדה שלא עשיתי את מסע הרכש הזה בעיר הולכת להיות אסון, שעוד יתפח ויגדל למימדי קטסטרופה בהגיעי למפגש עם ילדיי שתיים-עשרה שעות מאוחר יותר, באמצע רחוב בלפור בתל אביב, עם סיום יום הלימודים. כי דממת המוות הזו כאן בשדה, מרמזת שהכל הכל הולך להיות סגור. אה, ובקבוק אחד של אוזו. - - - חמישה ימים קודם לכן, בשלוש וחצי בבוקר, הגעתי לבן גוריון כדי לטוס בכיוון ההפוך. בן גוריון בשעה שלוש-ארבע-חמש וחצי לפנות בוקר דומה לרחוב אוקספורד או לשדרה החמישית בשעות כאלה בדיוק, אבל אחרי הצהריים. ליד הסניף של ארקפה - שם בשולי הרחבה העגולה באולם הנוסעים היוצאים, איפה שהרעש המתגבר של המים המטפטפים מהתקרה יכול להוציא אפילו את העז מהפרסומת של רשת חנויות yellow מזחיחות דעתה - משתרך תור של כחמישים איש, ששום נסיעה לחו"ל לא שווה בעיניהם ללא קפה הפוך וג'בטה עם ביצה מיואשת ופרוסות עגבניה מותשות של ארקפה בדרך. אולי לא יהיה מה לאכול בחוץ. אלה בני המזל. לפי הבעת פניהם טרוטות העיניים ושפת הגוף שלהם, הדיוטי-פרי כבר מאחוריהם. כלומר, נשאר להם לקנות רק עוד זוג סניקרס, שתיים-שלוש חולצות גולף של טימברלנד ומדיח כלים. אבל מה זה בשבילנו מדיח כלים שיודע גם להבריק את הכוסות ולייבש אותן ולהחזיר אותן לארון, אחרי שהשיבאס והמרלבורו והקרם פנים שנלחם בהזדקנות העור כבר בידינו? משחק ילדים. לפעמים אני תמה מה קורה בבן-גוריון בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. יצא לי להיות שם שלוש פעמים בשלושת החודשים האחרונים - זה לא שגרתי אצלי, לא להתלהב - תמיד בשלוש או ארבע בבוקר, אפילו שזה היה למקומות שונים לגמרי. לוח הטיסות עמוס באינסוף יעדים. כל כך עמוס שצריך להציג את הטיסות ברוטציה. וכשאני חושב על זה טוב, לא שמעתי בחיים על מישהו שטס לאנשהוא באחת עשרה בבוקר, נאמר, או בארבע אחר הצהריים.
היוונים כנראה מפספסים משהו. טיסה אחת לקופנהגן בחצות וחמש דקות, תל אביב בשתיים ורבע ומוסקבה בארבע וחצי, וזהו, עד שבע בבוקר שום כלום. מה הם עושים בשאר הלילה, אנטיוכוס ובני עמו, ישנים? בחיל ורעדה צעדתי לכיוון המודיעין, הפקידה שישבה שם מאחורי הדלפק והביטה במאור עיניים אל האולם הריק, היתה ערוכה לקראתי כשעוד הייתי מרוחק מאה מטר ממנה, האוושה השקטה של מכנסי הג'ינס שלי, מגע נעלי ההתעמלות על הרצפה והרחש המונוטוני של גלגלי המזוודה היו הקולות היחידים בכל העולם כולו. "שלום פרספונה", אמרתי לה כשהגעתי, "שאלה אחת קטנה, מעט מיותרת נראה לי - אני אמצא איזו חנות פתוחה שם, מעבר לביקורת הדרכונים?" "דפני", היא ענתה לי וחייכה רק אלי, "בוודאי, כולן, יש הרי טיסה לתל אביב בעוד שעתיים".
- - - בבוקר יום רביעי שלפני כן, מיד אחרי הקפה בבן גוריון - לא כולל סיבוב בדיוטי פרי, את זה אינני עושה עוד - נחתתי באתונה - בפעם הראשונה בחיים, יש להודות - ומיד יצאתי להסתובב. אני אוהב ערים גדולות ואני אוהב אותן לבד. נסעתי למלון, קיבלתי חדר מוקדם מהרגיל, ובתשע בבוקר כבר הייתי ברחוב. עשר שעות, חמישה עשר קילומטר, מעט סרדינים מטוגנים בשמן עמוק, מקרל מעושן, אנשובי משומר, תמנון על הגריל וכמה כוסות אוזו מאוחר יותר, כבר התייחסנו, העיר ואני, זו לזה כשני מכרים ותיקים. יש משהו בקירבה המזרח תיכונית הזו שאוחז בי עם חלוף השנים. איסטנבול, אתונה. משהו קרוב, כאילו מוכר. כולם אמרו לי בבוז מסויים, זה כמו להיות בעזה, אבל עזה הייתה רוצה. הייתי אומר הייתה מתה, אבל מתה היא כבר בלאו הכי, אז רוצה. יש ברחובות מעט נצרת ומעט תל אביב והרבה אירופה. איך אני יודע? כי גדלתי בנצרת ואני חי בתל אביב ופעם הייתי באירופה. האקרופוליס עומד לו שם מעל הכל - נורא מעל הכל - כמו איזה ענק שמאיים לדרוך. גדול יותר וחזק יותר מכל הקלישאות ביחס אליו, באמת היסטוריה. באמת היסטוריה ובאמת פוליטיקה. התסיסה ברחוב, יש בה באמת אלימות. אנרגיה. ככה בדיבור, ככה בכתיבה על הקירות, בעישון האינטנסיבי, בשתייה בצהרי היום, בדגים על השולחן. עיר חזקה. אדם צועד אותה בתוקפנות, לא מתהלך שם לאיטו.
- - - יומיים מאוחר יותר עליתי על מעבורת גדולה ואיטית בדרך לטינוס. טינוס זה שם של אי. לשם בעצם נסעתי. הזמינו אותי כדי לתת פרזנטציה של העבודה שלי בכנס עיצוב בינלאומי. שלוש שעות אחרי שירדתי מתנודד מהמעבורת הישר לזרועותיו של זורבה יווני אחד, האוחזות בשלט ששמי כתוב עליו, אחרי שלקח אותי למלון וראה שנכנסתי לחדר, אחרי שנחתי קצת ושתיתי מעט, וכשכבר התחלתי להילחץ מעט, נקראתי לעלות אל דוכן העדים, סליחה - אל הבמה, ולתת את ההרצאה ההיא. שפתחתי אותה כך: "בשנת 1912 הרגיש יהודי רוסי אחד שחי בעיירה קטנה בשם פינסק, שנמצאת על גבול רוסיה ופולין, שצרות הולכות ליפול על ראשיהם של תושבי העיר, והחליט כי עליו לעשות מעשה ולהציל את בני משפחתו מן הבאות. מכיוון שהשנים האחרונות לא היו טובות והפרנסה היתה בדוחק, לא היה בידו מספיק כדי להעביר את כל המשפחה למקום אחר, ועל כן החליט להתחיל עם שני בניו הבכורים, בני 15 ו-12. וכך שלח אותם באותו קיץ אל פלסטינה, במסגרת עלייה של קבוצת ציונית מפולין, תוך שהוא מבטיח - להם ולעצמו - כי שאר המשפחה, שלושה אחים קטנים, אמם והוא עצמו, תצטרף אליהם במהירות. חודשים אחדים מאוחר יותר הגיעו השניים לנמל יפו, משם הועברו לפתח תקווה, ושם חיו בחברה חקלאית והרוויחו את לחמם מקטיף תפוזים בפרדסי השרון. שלוש שנים מאוחר יותר, כשמלחמת העולם הראשונה כבר חגגה את יום הולדתה הראשון, היה המצב בארץ קשה מאוד. הטורקים, שהבינו כי בסופו של דבר יפסידו לבריטים, הפכו קשים יותר ויותר כלפי האוכלוסיה המקומית וייצוא התפוזים לאירופה הנלחמת פסק כמעט לגמרי. האוויר היה חם ולח, האנשים - רעבים ומיואשים. ואז בא יהודי אחד עשיר אחד לעזרת הישוב, העלה רבים מיהודי פלסטינה לאוניות והשיט אותם לארגנטינה כדי שיחיו בה עד יעבור זעם. חמש שנים מאוחר יותר, ב-1920, עלו שני האחים, עכשיו כבר בני 23 ו-20, לארץ ישראל בפעם השנייה. בכל שנות חייו הארוכות, עד שנפטר סבי בשיבה טובה בשנת 1993, לא ידע איש מה באמת הוא עשה שם, בארגנטינה, בחמש השנים הארוכות האלה בהן חי בה, אולם מעת לעת אינני יכול להתחמק מן המחשבה, שאלמלא היה עולה לארץ ישראל בשנית, הייתי חי היום בבואנוס איירס ולא בתל אביב."
ככה התחלתי. משם גילגלתי את סיפור חיי המקצועי. בעיקר את עבודתי הפוליטית-חברתית, בעיקר דרך העבודות עצמן, מעשר השנים האחרונות. דיברתי קצת על זהות ונקיטת עמדה, על הרצון והצורך להנות מהחיים, וגם לשמור עליהם בוזמנית. לשתות אספרסו או בירה כשלא הכל כל כך אלגנטי מסביב ולנסות לעשות שבכל זאת הדברים ייראו, אולי, יום אחד, יפים יותר. הסברתי למה אינני חושב שמישהו צריך להתערב לי בעניינים, למה אינני מאמין שהעולם הוא כפר גלובלי אחד גדול, למה עדיין כשאדם רוצה לקבל נשיקה או נאלץ לחטוף אגרוף הוא צריך שמישהו יהיה קרוב אליו, ממש קרוב אליו, פיזית, ולא יעזור כל הפייסבוק שבעולם. סיפרתי איך זה לעבוד על דו"ח של הוועד הציבורי נגד עינויים ("הם מענים אותי בלי רחמים") ובמקביל על פוסטר לראש השנה לבראסרי. לקראת הסוף הראיתי תמונה של הילדים שלי. "לא כל כך כדי שתתלהבו מכמה הם יפים," אמרתי להם, "אלא בגלל שהשם של הבן שלי הוא ארם, ובגלל שארם הוא שם ארמני ובגלל זה קראתי לו ככה, ובגלל שאני רוצה לדבר לרגע על הארמנים ברשותכם."
על הארמנים רציתי לדבר בגלל הפוסטר האחרון שעשיתי ארבעה ימים לפני שנסעתי, שהוא בכלל עדיין בגדר סקיצה. עליתי במקרה על המשפט הזה, שמופיע כאן על אותה סקיצה של הפוסטר. משפט שהיטלר אמר לחברי ממשלתו ב-22 באוגוסט 1939, ממש שלושים ושמונה ימים לפני שפלש לצ'כיה כי היה זקוק למרחב מחייה. את המשפט הזה הוא אמר להם כדי לעודד אותם, כדי שלא יקבלו רגליים קרות, כדי להראות להם שהכל יהיה בסדר ואיש לא יזקוף לחובתם דבר. הוא אמר להם: "מי, אחרי הכל, מדבר היום על ההשמדה של הארמנים?". אתם מבינים? זה מה שהיטלר אמר לאנשים שלו פחות מעשרים שנה אחרי השמדת העם ההיא. ומה אפשר ללמוד מזה? אפשר ללמוד מזה שהיטלר, וסיבותיו עימו, היה אחד המדינאים הראשונים שהכירו במעשי הטורקים בארמנים, באותם מעשים שרוב מדינאי העולם אינם מכירים בהם עד עצם היום הזה. חלוץ ממש. את כל זה סיפרתי שם, על האי, בסיום דבריי בכנס, לאוזניהם של מעצבים וסטודנטים לעיצוב מרוסיה ובולגריה, מאוסטריה ומגרמניה, מצרפת ומארצות הברית, ומסקוטלנד ומיוון. "אנחנו מדברים על זה", אמרתי להם. "אנחנו מדברים על מה שעשו הטורקים לארמנים, אנחנו מדברים ונמשיך לדבר על זה, ועל מה שעשו הגרמנים ליהודים, ועל מה שעשו הסרבים לנשות בוסניה, ועל מה שקורה בדארפור ובעיראק ובאינדונזיה וגם ברצועת עזה ובגדה המערבית. אנחנו מדברים על זה וגם נמשיך לדבר ולזכור ולעשות, כי מי שלא ידבר על זה, שלא יתפלא שיום אחד אף אחד לא ידבר בשבילו על מה שקורה לו עצמו." וזה גם מה שרשמתי בתחתית הפוסטר, "אנחנו!" בכמה עשרות שפות. - - - אחר כך ירדתי מהבמה ההיא, ואפילו הייתי נבוך קצת ממחיאות הכפיים שפתאום מחאו שם, וקצת עייף גם מיומיים ללא שינה באתונה. אחר כך המשכתי לשתות אוזו עוד יומיים עם מלא חברים חדשים, ואז עליתי על מעבורת בחזרה לאתונה, לשדה התעופה, וקניתי את כל הממתקים שהייתי צריך לקנות. וחזרתי הביתה.
|
תגובות (63)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
*
: )
קראתי הפוסט (כך קוראים לזה?) של להב וגם אני לא אהבתי את ההשוואות בין מעשי רצח נוראים ובין מה שקורה בגדה המערבית או ברצועת עזה. יתר על כן, לפי להב הטבחים אינם נשכחים גם אחרי שנים רבות, אבל מה זה חשוב לטבוחי יהדות פולין או ארמניה? תפקידנו למנוע ולא לזכור. עד כאן אני בהחלט אתך (אבל לא עם סגנונך, שבו לא ואכל אף לא אווה להתחרות).
אבל יש לי שתצי שאלות אליך, מר מודרניסט.
השאלה האחת היא שאם הפגנת בנחרצות נגד הכיבוש כבר לפני זמן רב, מדוע אתה תוקף בחריפות כה רבה את מי שמפגין היום (כמוני למשל) בבלעין ובשייח ג'ראח או בסילואן? מדבריך לא עולה נימת חרטה או בושה על השתתפותך בזמנו בהפגנות נחרצות נגד הכיבוש אז מדוע אינך סובלני כלפי הצעירים ממך שהצטרפו לקהל שוללי הכיבוש בעת הזו? נראה שאלה אפילו גאה בעבר ההפגנתי שלך, אז למה תבייש את רעיך? מה שהתעוררת (אתה, אדגיש, לא אני) מחלום השלום אינו אומר שהחולמים עתה הם פושעים או תולעים נאלחות או כיו"ב. מדוע אתה שונא אותם על מעשה שאתה עצמך עשית בגאווה?
שאלתי השניה, מודרניסט, מתייחסת להתנהגותה של ישראל בגדה. אני מבין שהקצת מהחלון והבנת שהשלום לא יושג בימינו מחמת התנגדות הפלסטינים. אסכים אתך לצורך הצגת השאלה. כיצד סרבנות הפלסטינים לפשרה היסטורית בכנען מצדיקה את מפעל ההתנחלויות וגזל הקרקעות של פלחים פרטיים ושל העם הפלסטיני בכללו. היה הגיוני שקץ החלום יביא אותך לעמדה לוחמנית עזה נגד הטרור (ואז שוב הייתי אתך) אבל לא לעמדה המחיייבת השתלטות הדרגתית על שטחי הגדה וכליאת התושבים במובלעות. מהשתתפותך בהפגנות בשנות השבעים מתחייב כי אתה אדם מצפוני, אז איך המצפון הזה עובד נוכח התנהגות הצד הישראלי בסכסוך?
אם תשיב לי עניינית, אולי אלמד משהו. מכל מלמדי אשכיל. ומילה אחרונה, חבל שאת היצירתיות שלך בשפה אינך מנצל לאפיקים חיוביים (אני נזהר מאוד בלשוני).
אין לך התחשבות אתה?
תיסלם וברוך השב לארץ זבת.
ו"איך זה שכוכב"? בצדק..
מי שעוד לא קרא, וביחוד לא הפנים את הלקח. וביחוד ביחוד כל מי שרוצה לקרוא אחד הספרים המדהימים שנכתבו במאה ה-20. זה מי...
אז אני נמנעת מלדבר על פוליטיקה כדי להסתיר את בורותי, כי אני שואפת להיות אובייקטיבית וכי אני לא עקבית לחלוטין. באותה נשימה, אני מתייחסת לאנושות כבעלת פנים שונים ונהנית תמיד ללמוד דיעות, שלא לומר, התנהגויות חדשות (יענו כמחקר אנתרופולוגי יסלחו לי חמומי הדם בעלי האופי והאגו). אז אפשר לומר שאני פה בגלל האוזו והממתקים, וגם כי היה מעניין נורא קצת אחר כך :)
ואני פשוט לא מתאפק, אז עוד משהו בקטנה:
אני מבין שהביטוי 'פשיסטי מקלדת' עשה לך את זה ביג-טיים בהפוכה, אז מה דעתך על זה:
'הקורבניות היא הליבידו של הפשיסט הישראלי המצוי'
מה דעתך (על השימוש באדום אני מתכוון)?
אבל אתה יודע, ואני יודע, וכולם יודעים, שאין לך מה להשיב - אינך אלא תומך נלהב באוייב, שמשתמש בנימוקים מהתחת כדי להתחמק מהאמת הפשוטה. עוד שנים רבות תתביישו, אתה וחבריך למיעוט המבוטל שהמשיך לתמוך בפלסטינים גם אחרי שברור היה לכולנו שאין בכוונתם להקים מדינה לצידנו, והם מתעקשים על הרס ישראל תוך הפיכת פשעי המלחמה ל"התנגדות", דגל ואידאולוגיה. אז אתה רוצה לקשקש על אנונימיות ועל השאלה אם "שווה" להגיב לתגובות שיכולתך האינטלקטואלית בקושי מספיקה כדי להבינן? לעניות דעתי אתה עושה מעצמך צחוק. בטח לא בפעם הראשונה (:
תשמע מודרניסט, אחרי שיהיה לך את האומץ הדרוש להחשף בכרטיסך הראשי ולהגיד את מה שיש לך בלי להסתתר מאחורי איזה כרטיס אנונימי, יהיה אולי שווה להגיב לתגובות שלך.
אני באופן אישי תומך נלהב בכל רצח של כל דבר וירטואלי שאף אחד אינו מוכן לעמוד מאחוריו.
e.al - פוסטמה יומרנית אפשר להיות גם בגיל 17. תקראי משהו - אולי איזה ספר היסטוריה של המאה ה20 שלא נכתב בידי מרקסיסט שקרן וארור-אלוהים - לפני שאת פוצה מלתעותייך להגיב בחברת מבוגרים.
גיגיקום - פאשיסט מקלדת תקרא לחבריך המבאישים שצועדים תחת דגל האוייב ותומכים בימין הלאומני הפלסטיני. ישראל דמוקרטית. תמיד היתה. פלסטין פאשיסטית וטוטאליטרית. תמיד היתה. כמוה כתומכיה. קשה? דפוק את ראשך החלול בקיר פעמים מספר וירווח לך.
zotieter, או איך שלא קראת לעצמך - אם ההתנהגות שלנו "מזכירה" לך את התנהלות הנאצים או הסרבים בבוסניה, אינך אלא שקרן נאלח ומכחיש שואה. נכדיך יקראו את שטויותיך המצחינות ויקיאו בגועל.
ואחרון לא חביב, תוהו ובוהו - הפלסטינים לא כבשו אותנו. רק פתחו בקמפיין רציחות מחריד בעיצומו של מו"מ לשלום. קמפיין שאנו מבינים היטב שאתה תומך בו מכל ליבך. היש שפל ממשת"פ? היש מגעיל מסייען אוייב?
תודה על תשומת הלב.
לא נותרה ברירה, נצטרך להתחמש
מסתבר שבאמת צריך לירות לכל הכיוונים כדי לקבל קצת יחס
(ושייקפצו פשיסטי המקלדת, שייקפצו).
מחכה לפוסט הבא,
אלה.
חלאה קטנה וצרחנית.
אלה בכלל הערבים שכבשו אותנו והפלשתינאים שולטים בנו כבר 40 שנה.
הם בנו חומה וסגרו אותנו בינה ובין הים והם זורקים עלינו מלא פצצות שכמו שראיתי בתשדיר של משרד ההסברה בערוץ 2, העולם הצבוע רואה כזיקוקין די- נור.
והם לא נותנים לנו לאכול בשקט כוסברה.
רק בגלל תבוסתנים שטופי מוח כמוך, אנחנו לא מחזירים מלחמה שערה.
ברוח בדם נפדה אותך יא ציון ברוח בדם נפדה אותך יא ציון
ברוח בדם נפדה אותך יא ציון ברוח בדם נפדה אותך יא ציון
הצטערתי לראות את שמך חתום על "מכתב האמנים" המחרים את העיר אריאל.
ולכן גם אתה מוחרם - אצלי ובתוכי. אני יודעת שאין לזה שום משמעות אצלך בפועל, אבל זה משמעותי לי.
איזה בזבוז של כתיבה מהממת...
המהות החשובה שנכתבה פה.
אנחנו מתעמרים בשכננו הפלשתינאים.
יש שיסכימו עם כך ויש שלא.
אבל ההתנהלות שלנו הרבה פעמים מזכירה אובדן צלם אנוש, בדיוק כמו בגרמניה, בדרפור או בבוסניה.
אז לא רצחנו שישה מליון פלשתינאים? אז מה?
להרוג עשרות אלפים זה בסדר?!? להתעלל בהם ביום יום זה הגיוני? לשים אותם מאחורי מחסום? לדאוג שהם יחיו תמיד בעוני? זה בסדר? אהה... כן? לא ידעתי. אני אכניס את זה לערכי המוסר שלי. אעשה נספח כזה. כמו בחוזה.
אנשים, שמתעסקים עם כל המסביב ולא עם האמת הזו, שכתובה בפוסט הזה במפורש, מתעסקים בעיקר בלעצום עיניים.כמו שעצמו הרבה גרמנים וטורקים.
אל תשמחו על המצפון והמוסר היהודי, שיבדילו אותנו מעמים שונים, כי לא באמת יש לנו את זה. קומו ותצעקו. זה מה שיעזור.
כל הכבוד להב על פוסט משובח. הן בכתיבה ובעיקר בתוכן.
רק לאנשים שאינם מוסריים ביסוד.
אם אנחנו לא משליטים פחד בקרב תושבי השטחים, אז מה בעצם אנחנו עושים שם?
ובנוסף- חוקי מלחמה? למיטב ידיעתי, היא נסתיימה לפני קצת יותר מארבעים ושלוש שנים. האנשים שנעצרים במחסומים הינם אזרחים. מי שמבקש להעביר אמ"לחים למיניהם יודע איך לעקוף אותם.
להזכירך, המחסומים לא היו כאן מיום הכיבוש הראשון, אלא נולדו אחרי שנת 2000. ומה עד אז? לא היו מתפוצצים באוטובוסים?
ואכן, קשה להסתכל על מעשי מדינתנו בשיוויון נפש, ולכן התגובות הכל כך קשות כאן.
Sard כבר ענה היטב על רוב קושיותיך - ובעיקר אלה הנוגעות להשוואה הנאלחת והמבחילה בין פשעים נגד האנושות לבין מה שקורה בשטחים המוחזקים. אוסיף רק עניין אחד פעוט. איני יודע כמה זמן אתה נאבק ב"כיבוש", אבל אני אישית הפגנתי נגדו כבר לפני כ30 שנה. השתתפתי במאבק נחרץ של מיעוט בישראל שתבע הכרה בזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים. המאבק הצליח. החל משנות ה90 מציעות ממשלות ישראל שוב ושוב לפלסטינים להקים את מדינתם לצידנו, על השטחים שנכבשו מירדן ומצרים במלחמת ששת הימים (עם חילופי שטחים, מעבר פתוח, בלה בלה בלה). הצעות אלה נתמכות בידי רוב אזרחי ישראל. אלא מאי? לחרדתנו, נוכחנו שדוקא בני בגין וחבריו צדקו כל השנים. הפלסטינים כלל אינם מוכנים להקים מדינה לצד ישראל. אך ורק במקומה. הם אינם מוכנים להכיר בעצם זכותנו להגדרה עצמית, עומדים על דרישתם להעביר פליטים לתחומינו, מסרבים לפרז את מדינתם(!) - וגרוע מזה, מנצלים כל ויתור ישראלי לשם ביצוע פשעי מלחמה מחרידים נגד אזרחינו, החל מפיצוץ אוטובוסים וכלה בירי רקטות על ערים. כמו לפני שלושים שנה, אני תומך במדינה פלסטינית. כמוני, כאמור, כרוב אזרחי ישראל. כל זמן שהפלסטינים נשארים בעמדתם מ47 ואינם מוכנים לפשרה, אין לי שום עניין בשטויות הכיבוש-בלבוש - ואני בז מעומק ליבי למי שערכיו המוסריים כה עלובים ומעורערים עד שהוא מסוגל להשוות את היחס ההומאני והנאור (כן, כן) של צה"ל לתושבי השטחים, לפשעים כמו השלכת תינוקות למדורה או מחנות אונס. משהו עדיין לא ברור? נשמח להבהיר!
הבעיה הגדולה של העולם היא טרור, לא כיבוש. עליו שווה לדבר.
איך? איך אפשר להעמיד בשורה אחת זוועות נוראיות, שלא נתפסות על הדעת בכלל,
ולא מאבדות שמץ מזוועתן במהלך השנים בשורה אחת עם "על מה שעשו... ובגדה המערבית"?
מה יש, אי אפשר כבר להביע מחאה, גם בלי לשרבב את הנאצים לענין?
מה יש, מפחדים, שאנשים לא יזדהו עם המחאה לולא ישורבבו הנאצים לסיפור?
כל פעם שאני קוראת את ההשוואות האלה אני מתביישת בשם הכותבים ובשם השורדים ובשם אלה שאינם עוד בינינו.
כי כנראה האנושות לא באמת הפנימה את גודל הזוועה, אם אפשר בכלל להעיז ולהשוות.
וכן, כנראה שהפיתוי למחיאות כפיים חזק מכל דבר אחר. גם מהאינטגריטי של אדם כאדם.
(שלא לדבר על הריגוש בבית החזה אחר כך בחזרה הביתה, זה כנראה משהו כל כך חזק, ששווה בשבילו גם למכור את הנשמה לכל מי שרק יסכים לקבל אותה).
הדבר הזה שיש שם, זה שאתה קורא לו "מחסומים", זה כיבוש שנמשך כבר ארבעים ושלוש שנים, שלושה חודשים ועשרים ימים. מחר, אגב, זה יהיה כבר יותר.
העובדה שזו לא שואה היא אמנם נחמה לא מבוטלת - אפשר לומר שזה אפילו מציף אותי אושר רב - אבל היא עדיין לא מצביעה על כך שזה סבבה, לא בעיניו של כלל הציבור על כל פנים.
גם העובדה שהשליטה שלנו על ציבור עצום תוך כדי התעמרות בו, התעלמות מוחלטת מחוקי משפט בינלאומיים, ובוודאי בדיסוננס מוחלט עם אמות המידה שאנו כל כך נהנים להתהדר בהן, גם היא איננה הברקה גדולה.
וכמו זו וזו, גם זה שאין לך - ולא רק לך לצערי - בעייה עם זה, גם זה מבאס לי את השבת לגמרי.
"מחסומים" שתשים המשטרה ביציאה מאזורי הבילוי ביום שישי בערב.
על הכיבוש כדאי להמשיך לדבר, שלא לומר להמשיך לצעוק כנגדו בקולי קולות, ואולי אפילו לא לנוח ולא לשקוט עד שיבוא לידי סיום.
הגרמנים טבחו ביהודים במליונים. הסרבים הקימו מחנות אונס מחרידים. בדארפור השליכו תינוקות למדורה, בעיראק מתים עשרות אלפים בפשעי מלחמה של האיסלמיסטים הסונים והשיעים. ובגדה המערבית? אה, כן.. יש שם... מחסומים! כן. מחסומים! וגם... נו. מחסומים כבר אמרתי? זה בדיוק כמו תאי גז, לא? מה, נורא קשה לחכות במחסום! ממש כמו שקשה לראות איך הג'נג'וויד זורקים את התינוק שלך למדורה. נכון?
אני לא דמגוג בכלל, תבינו. גם לא סוג של מכחיש שואה. אני פשוט, אתם יודעים, מאוד מגוייס למאבק. כמו ה"פעילות" בבילעין ושייח ג'ראח שבולעות הטרדות מיניות ושותקות.
הדרך שבה אתה חושב (וכותב) (ומעצב)
עוזרת לי לעצב את שלי (המחשבות שלי)
חג שמח להב.
אתה כותב יפה ואתה בטח יודע את זה.
לא סיפרת אם עלית לבקר את האורקול
כי פה המנהיגים זקוקים לכל עיצה.
וכמו ש"הבאת להם נאום" שאף כותב נאומים
במשרד החוץ לא הצליח איפה שאתה הצלחת.
אולי הודות למרירות עם המתיקות של סוכריות
ה אמינאם - וגם למה שהוא אומר.
אני מנסה לספר לאנשים סיפורים מחיי וחיי משפחתי
ב ח י נ ם והם עוזבים אותי בבעתה...
ואולי אוסיף להשכלתך הכללית שהכי, אבל הכי כייף הוא לטוס ב-10 בבוקר מנתב"ג. למשל, בטיסה לניו יורק של קונטיננטל. אתה גם מגיע בשעה סבירה... :-))
(וגם סבא שלי בא ככה מפינסק)
גלי
בטעם שוקולד מריר.
כתיבה משובחת.
Petra h kardia toy aman kai nato
glyka h matia toy aman kai nato nato
ntam ntamova ntam ntamova
ntam ntam
או בתרגום לעברית –
פסדר. העיקר שהבאת לי אמאנאמס בלי כלום, נטו נטו/
זה טוב למחזור הדם דם.
http://www.youtube.com/watch?v=7Lb7NJ2CI1U
(אני הבאתי פטה אחלא-מן-אחלא, מהחושה של ג'ומא. אין על גריק-סאלאד בדואי)
כתוב נפלא
מדברים ומדברים, לפעמים גם עושים למען עצמנו, למען אחרים, ובמקומות רחוקים בעולם אנשים חיים בבתים שנבנו ע"י אבות אבותיהם ובהם יגורו ניניהם, בשלווה ובנחת.
אילולא היגרו הוריה של אימי מטרנסילבניה לארגנטינה ב- 1930, היה גורלם כגורל שאר אנשי העיירה שניספו באושוויץ.
אנחנו חיים במציאות מוטרפת ששום אוזו לא יסדר.
מדברים ומדברים, לפעמים גם עושים למען עצמנו, למען אחרים, ובמקומות רחוקים בעולם אנשים חיים בבתים שנבנו ע"י אבות אבותיהם ובהם יגורו ניניהם, בשלווה ובנחת.
(אילולא היגרו הוריה של אימי מטרנסילבניה לארגנטינה ב- 1930, היה גורלם כגורל שאר אנשי העיירה בורשה, שרובם ניספו באושוויץ. למזלם חילק הברון הירש אדמות ופיתה אותם לבוא. מן הסתם, גם הסבא שלך ניצל בזכותו, אם כי בנסיבות שונות).
ואם יש איזשהו לקח בכל העניין, מעבר לכך שאסור לשכוח לקנות לילדים ממתקים, הוא שכדאי לגדל אותם להיות רגישים לסבלם של אחרים, להיות מהעושים. כמוך.
Σας αγαπώ
ולחיים גם.
תודה
תשמע,
אני חושבת כי זו לי הפעם הראשונה שאני קוראת פוסט לך, בחטאיי כי רבים, מן הסתם....
מזמן לא נהניתי ככה מכתיבה כה שוטפת וסוחפת...
נפלא,
תודה על השיתוף וההשקעה,
תבוא קצת יותר.
גם אני אוהבת ערים גדולות. אוהבת את האנרגיה האורבנית, את ההמולה, הבהילות, הגיבוב האדריכלי, הישן עם החדש, האנשים. "אדם צועד אותה בתוקפנות" - משפט נפלא.
גם אני בשנים האחרונות אוהבת ערים ים תיכוניות. כאילו צריך היה ללכת רחוק כדי להבין את ערכו ומעלותיו של הקרוב.
נהניתי מאוד לקרוא.
"דיברתי קצת על זהות ונקיטת עמדה, על הרצון והצורך להנות מהחיים, וגם לשמור עליהם בוזמנית".
כמה צנועות בקשותינו מהחיים, כיצד עם שלם כמעט ונכחד בגלל רצונות בדיוק כאלו.
אוהבת את החיבור בין המילה הכתובה,המדוברת הסמלים המצוירים.
יופי.
הוא משגרר As Is, הוא לא צריך לחשוב.
מאד מאד, יפה.
לקח לי המון זמן להסתובב לך בין המחשבות אבל היה כייף גדול.
יאללה למחסן. (:
"כמה טוב שבאת הביתה
קצת רזה, אך מה זה חשוב
עשית חיים, עשית דברים,
ראית קצת צבעים אחרים.."
פוסט נפלא!
טוב אמשיך... איך ידעתי שאתה הולך להעלות משהו.
חשבת על להיות שגריר ?
אני כן
אליפות