כשירדתי מהאוטובוס בשדה התעופה של אתונה קצת לפני חצות בין יום ראשון לשני בשבוע שעבר כדי לעלות על מטוס בחזרה לארץ, נראה לי הכל שקט באופן חשוד. אורכו של אולם הטיסות היוצאות הוא כשלוש מאות מטר מצד לצד. היו בו אולי חמישה-עשר איש מקצה עד קצה. מיד אחזה בי חרדה, שהעובדה שלא נכנסתי לאיזה סופר בעיר וקניתי שם שתי חבילות קיט-קט קלאסיק, ביצי קינדר, סוכריות טופי באריזה המאורכת עם השישה טעמים, סוכריות גומי דובונים, מסטיקים מרובעים של מנטוס, מסטיקים של הובה-בובה בטעם קולה, מסטיקים של הובה-בובה בטעם אבטיח, סוכריות ג'לי-בלי מהסדרה החמוצה, אמ'אנ'אמס עם בוטנים בתוכם, אמ'אנ'אמס עם שקדים בתוכם, אמ'אנ'אמס בלי כלום, סוכריות על מקל צ'ופה-צ'ופס שצובעות את הלשון, שמדביקות את הידיים, שאוכלות את השיניים, שצורבות את הלב, בקיצור - העובדה שלא עשיתי את מסע הרכש הזה בעיר הולכת להיות אסון, שעוד יתפח ויגדל למימדי קטסטרופה בהגיעי למפגש עם ילדיי שתיים-עשרה שעות מאוחר יותר, באמצע רחוב בלפור בתל אביב, עם סיום יום הלימודים. כי דממת המוות הזו כאן בשדה, מרמזת שהכל הכל הולך להיות סגור. אה, ובקבוק אחד של אוזו. - - - חמישה ימים קודם לכן, בשלוש וחצי בבוקר, הגעתי לבן גוריון כדי לטוס בכיוון ההפוך. בן גוריון בשעה שלוש-ארבע-חמש וחצי לפנות בוקר דומה לרחוב אוקספורד או לשדרה החמישית בשעות כאלה בדיוק, אבל אחרי הצהריים.
ליד הסניף של ארקפה - שם בשולי הרחבה העגולה באולם הנוסעים היוצאים, איפה שהרעש המתגבר של המים המטפטפים מהתקרה יכול להוציא אפילו את העז מהפרסומת של רשת חנויות yellow מזחיחות דעתה - משתרך תור של כחמישים איש, ששום נסיעה לחו"ל לא שווה בעיניהם ללא קפה הפוך וג'בטה עם ביצה מיואשת ופרוסות עגבניה מותשות של ארקפה בדרך. אולי לא יהיה מה לאכול בחוץ.
אלה בני המזל. לפי הבעת פניהם טרוטות העיניים ושפת הגוף שלהם, הדיוטי-פרי כבר מאחוריהם. כלומר, נשאר להם לקנות רק עוד זוג סניקרס, שתיים-שלוש חולצות גולף של טימברלנד ומדיח כלים. אבל מה זה בשבילנו מדיח כלים שיודע גם להבריק את הכוסות ולייבש אותן ולהחזיר אותן לארון, אחרי שהשיבאס והמרלבורו והקרם פנים שנלחם בהזדקנות העור כבר בידינו? משחק ילדים.
לפעמים אני תמה מה קורה בבן-גוריון בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. יצא לי להיות שם שלוש פעמים בשלושת החודשים האחרונים - זה לא שגרתי אצלי, לא להתלהב - תמיד בשלוש או ארבע בבוקר, אפילו שזה היה למקומות שונים לגמרי. לוח הטיסות עמוס באינסוף יעדים. כל כך עמוס שצריך להציג את הטיסות ברוטציה. וכשאני חושב על זה טוב, לא שמעתי בחיים על מישהו שטס לאנשהוא באחת עשרה בבוקר, נאמר, או בארבע אחר הצהריים.
היוונים כנראה מפספסים משהו. טיסה אחת לקופנהגן בחצות וחמש דקות, תל אביב בשתיים ורבע ומוסקבה בארבע וחצי, וזהו, עד שבע בבוקר שום כלום. מה הם עושים בשאר הלילה, אנטיוכוס ובני עמו, ישנים? בחיל ורעדה צעדתי לכיוון המודיעין, הפקידה שישבה שם מאחורי הדלפק והביטה במאור עיניים אל האולם הריק, היתה ערוכה לקראתי כשעוד הייתי מרוחק מאה מטר ממנה, האוושה השקטה של מכנסי הג'ינס שלי, מגע נעלי ההתעמלות על הרצפה והרחש המונוטוני של גלגלי המזוודה היו הקולות היחידים בכל העולם כולו. "שלום פרספונה", אמרתי לה כשהגעתי, "שאלה אחת קטנה, מעט מיותרת נראה לי - אני אמצא איזו חנות פתוחה שם, מעבר לביקורת הדרכונים?"
"דפני", היא ענתה לי וחייכה רק אלי, "בוודאי, כולן, יש הרי טיסה לתל אביב בעוד שעתיים".
- - - בבוקר יום רביעי שלפני כן, מיד אחרי הקפה בבן גוריון - לא כולל סיבוב בדיוטי פרי, את זה אינני עושה עוד - נחתתי באתונה - בפעם הראשונה בחיים, יש להודות - ומיד יצאתי להסתובב. אני אוהב ערים גדולות ואני אוהב אותן לבד. נסעתי למלון, קיבלתי חדר מוקדם מהרגיל, ובתשע בבוקר כבר הייתי ברחוב. עשר שעות, חמישה עשר קילומטר, מעט סרדינים מטוגנים בשמן עמוק, מקרל מעושן, אנשובי משומר, תמנון על הגריל וכמה כוסות אוזו מאוחר יותר, כבר התייחסנו, העיר ואני, זו לזה כשני מכרים ותיקים.
יש משהו בקירבה המזרח תיכונית הזו שאוחז בי עם חלוף השנים. איסטנבול, אתונה. משהו קרוב, כאילו מוכר. כולם אמרו לי בבוז מסויים, זה כמו להיות בעזה, אבל עזה הייתה רוצה. הייתי אומר הייתה מתה, אבל מתה היא כבר בלאו הכי, אז רוצה.
יש ברחובות מעט נצרת ומעט תל אביב והרבה אירופה. איך אני יודע? כי גדלתי בנצרת ואני חי בתל אביב ופעם הייתי באירופה. האקרופוליס עומד לו שם מעל הכל - נורא מעל הכל - כמו איזה ענק שמאיים לדרוך. גדול יותר וחזק יותר מכל הקלישאות ביחס אליו, באמת היסטוריה.
באמת היסטוריה ובאמת פוליטיקה. התסיסה ברחוב, יש בה באמת אלימות. אנרגיה. ככה בדיבור, ככה בכתיבה על הקירות, בעישון האינטנסיבי, בשתייה בצהרי היום, בדגים על השולחן.
עיר חזקה. אדם צועד אותה בתוקפנות, לא מתהלך שם לאיטו.
- - -
יומיים מאוחר יותר עליתי על מעבורת גדולה ואיטית בדרך לטינוס. טינוס זה שם של אי. לשם בעצם נסעתי. הזמינו אותי כדי לתת פרזנטציה של העבודה שלי בכנס עיצוב בינלאומי. שלוש שעות אחרי שירדתי מתנודד מהמעבורת הישר לזרועותיו של זורבה יווני אחד, האוחזות בשלט ששמי כתוב עליו, אחרי שלקח אותי למלון וראה שנכנסתי לחדר, אחרי שנחתי קצת ושתיתי מעט, וכשכבר התחלתי להילחץ מעט, נקראתי לעלות אל דוכן העדים, סליחה - אל הבמה, ולתת את ההרצאה ההיא. שפתחתי אותה כך:
"בשנת 1912 הרגיש יהודי רוסי אחד שחי בעיירה קטנה בשם פינסק, שנמצאת על גבול רוסיה ופולין, שצרות הולכות ליפול על ראשיהם של תושבי העיר, והחליט כי עליו לעשות מעשה ולהציל את בני משפחתו מן הבאות. מכיוון שהשנים האחרונות לא היו טובות והפרנסה היתה בדוחק, לא היה בידו מספיק כדי להעביר את כל המשפחה למקום אחר, ועל כן החליט להתחיל עם שני בניו הבכורים, בני 15 ו-12.
וכך שלח אותם באותו קיץ אל פלסטינה, במסגרת עלייה של קבוצת ציונית מפולין, תוך שהוא מבטיח - להם ולעצמו - כי שאר המשפחה, שלושה אחים קטנים, אמם והוא עצמו, תצטרף אליהם במהירות.
חודשים אחדים מאוחר יותר הגיעו השניים לנמל יפו, משם הועברו לפתח תקווה, ושם חיו בחברה חקלאית והרוויחו את לחמם מקטיף תפוזים בפרדסי השרון.
שלוש שנים מאוחר יותר, כשמלחמת העולם הראשונה כבר חגגה את יום הולדתה הראשון, היה המצב בארץ קשה מאוד. הטורקים, שהבינו כי בסופו של דבר יפסידו לבריטים, הפכו קשים יותר ויותר כלפי האוכלוסיה המקומית וייצוא התפוזים לאירופה הנלחמת פסק כמעט לגמרי. האוויר היה חם ולח, האנשים - רעבים ומיואשים.
ואז בא יהודי אחד עשיר אחד לעזרת הישוב, העלה רבים מיהודי פלסטינה לאוניות והשיט אותם לארגנטינה כדי שיחיו בה עד יעבור זעם. חמש שנים מאוחר יותר, ב-1920, עלו שני האחים, עכשיו כבר בני 23 ו-20, לארץ ישראל בפעם השנייה.
בכל שנות חייו הארוכות, עד שנפטר סבי בשיבה טובה בשנת 1993, לא ידע איש מה באמת הוא עשה שם, בארגנטינה, בחמש השנים הארוכות האלה בהן חי בה, אולם מעת לעת אינני יכול להתחמק מן המחשבה, שאלמלא היה עולה לארץ ישראל בשנית, הייתי חי היום בבואנוס איירס ולא בתל אביב."
ככה התחלתי. משם גילגלתי את סיפור חיי המקצועי. בעיקר את עבודתי הפוליטית-חברתית, בעיקר דרך העבודות עצמן, מעשר השנים האחרונות. דיברתי קצת על זהות ונקיטת עמדה, על הרצון והצורך להנות מהחיים, וגם לשמור עליהם בוזמנית. לשתות אספרסו או בירה כשלא הכל כל כך אלגנטי מסביב ולנסות לעשות שבכל זאת הדברים ייראו, אולי, יום אחד, יפים יותר. הסברתי למה אינני חושב שמישהו צריך להתערב לי בעניינים, למה אינני מאמין שהעולם הוא כפר גלובלי אחד גדול, למה עדיין כשאדם רוצה לקבל נשיקה או נאלץ לחטוף אגרוף הוא צריך שמישהו יהיה קרוב אליו, ממש קרוב אליו, פיזית, ולא יעזור כל הפייסבוק שבעולם. סיפרתי איך זה לעבוד על דו"ח של הוועד הציבורי נגד עינויים ("הם מענים אותי בלי רחמים") ובמקביל על פוסטר לראש השנה לבראסרי.
לקראת הסוף הראיתי תמונה של הילדים שלי. "לא כל כך כדי שתתלהבו מכמה הם יפים," אמרתי להם, "אלא בגלל שהשם של הבן שלי הוא ארם, ובגלל שארם הוא שם ארמני ובגלל זה קראתי לו ככה, ובגלל שאני רוצה לדבר לרגע על הארמנים ברשותכם."
על הארמנים רציתי לדבר בגלל הפוסטר האחרון שעשיתי ארבעה ימים לפני שנסעתי, שהוא בכלל עדיין בגדר סקיצה. עליתי במקרה על המשפט הזה, שמופיע כאן על אותה סקיצה של הפוסטר. משפט שהיטלר אמר לחברי ממשלתו ב-22 באוגוסט 1939, ממש שלושים ושמונה ימים לפני שפלש לצ'כיה כי היה זקוק למרחב מחייה. את המשפט הזה הוא אמר להם כדי לעודד אותם, כדי שלא יקבלו רגליים קרות, כדי להראות להם שהכל יהיה בסדר ואיש לא יזקוף לחובתם דבר.
הוא אמר להם: "מי, אחרי הכל, מדבר היום על ההשמדה של הארמנים?".
אתם מבינים? זה מה שהיטלר אמר לאנשים שלו פחות מעשרים שנה אחרי השמדת העם ההיא. ומה אפשר ללמוד מזה? אפשר ללמוד מזה שהיטלר, וסיבותיו עימו, היה אחד המדינאים הראשונים שהכירו במעשי הטורקים בארמנים, באותם מעשים שרוב מדינאי העולם אינם מכירים בהם עד עצם היום הזה. חלוץ ממש.
את כל זה סיפרתי שם, על האי, בסיום דבריי בכנס, לאוזניהם של מעצבים וסטודנטים לעיצוב מרוסיה ובולגריה, מאוסטריה ומגרמניה, מצרפת ומארצות הברית, ומסקוטלנד ומיוון.
"אנחנו מדברים על זה", אמרתי להם. "אנחנו מדברים על מה שעשו הטורקים לארמנים, אנחנו מדברים ונמשיך לדבר על זה, ועל מה שעשו הגרמנים ליהודים, ועל מה שעשו הסרבים לנשות בוסניה, ועל מה שקורה בדארפור ובעיראק ובאינדונזיה וגם ברצועת עזה ובגדה המערבית. אנחנו מדברים על זה וגם נמשיך לדבר ולזכור ולעשות, כי מי שלא ידבר על זה, שלא יתפלא שיום אחד אף אחד לא ידבר בשבילו על מה שקורה לו עצמו."
וזה גם מה שרשמתי בתחתית הפוסטר, "אנחנו!" בכמה עשרות שפות.
- - -
אחר כך ירדתי מהבמה ההיא, ואפילו הייתי נבוך קצת ממחיאות הכפיים שפתאום מחאו שם, וקצת עייף גם מיומיים ללא שינה באתונה. אחר כך המשכתי לשתות אוזו עוד יומיים עם מלא חברים חדשים, ואז עליתי על מעבורת בחזרה לאתונה, לשדה התעופה, וקניתי את כל הממתקים שהייתי צריך לקנות. וחזרתי הביתה.
|
