זהו הרשומון העשרים ושניים אותו אני מעלה בבלוג ובפעם הראשונה אני משנה את השם. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.

8 אוגוסט 2010 יום ראשון

שמיני לשמיני, תאריך יפה, קל לזכור אותו והלוואי שנתבשר בו בשורות טובות, שייקשרו ביום הזה. יש בתאריך הזה משהו שלם, מעין סגירת מעגל. הספרה שמונה לא מהווה תנועה אין סופית, כפי שנוהגים לפרש אותה, אלא שני מעגלים, אחד קטן מעט מהשני, המסמלים סגירת מעגל.
בדיעבד אני יודע, שהבשורה באה מבפנים, מתוך גופי, משהו השתנה לו שם והחל להבריא ולסגור מעגלים.

סערת מסמך גלנט והסערה האישית

ושוב המדינה סוערת. פרשה חדשה, פרשת מסמך האלוף גלנט, מסמך יועץ התקשורת ארד, השם כבר יתקבע בהמשך על ידי התקשורת ובהתאם לעובדות שייחשפו. בכל מקרה, מסתובב לו מסמך, שכביכול יצא ממשרדו של האסטרטג ויועץ התקשורת אייל ארד, ובו מפורטת תוכנית פעולה להבאת האלוף יואב גלנט לכס הרמטכ"ל, תוך פגיעה ברמטכ"ל המכהן, אשכנזי. "מקורבי גלנט" טוענים, שהמסמך מזויף ומטרתו לנגח דווקא את גלנט ולמנוע את מינויו. תיפתח חקירה ונקווה שנדע את האמת. תמיכתי, שאינה חשובה, ביואב גלנט נכתבה פה בבלוג כבר בתחילת אפריל 2010 וזאת על סמך היכרות אישית שלי עם הקצין. אני יכול להוסיף ולומר, שהמונח יחסי ציבור קשור קשר הדוק לכל המינויים בצה"ל החל ממינוי סא"לים ועד רא"לים. לא פעם אחת, "הואשמתי" על ידי קצינים בכירים, שיחסי הציבור שלי גרועים ולמעשה אין לי יחסי ציבור. רוצה לומר ואני אומר זאת בזהירות הנדרשת, מינוי קצינים טובים היא לא אחת, תוצאה של מקריות. עד לגיבוש "האשכול", כך זה כונה לפחות בעבר, הכולל את רשימת הקצינים המועמדים לתפקיד מסוים, התהליך הוא מקצועי בדרך כלל ומכאן והלאה לא פעם זו שאלה של יחסיי ציבור ומקריות.
אני מעריך, מעמדתי כאזרח, שהפרשייה הזו תציף כמות "חרא" שתגרום לסירחון שלא במהרה ישקע.

שלא בטובתו השם שהתקבע בשיח הציבורי ובתקשורת הוא מסמך גלנט, למרות שהשם היותר נכון הוא מסמך "החומים המערבבים". נכון לחודש ספטמבר הפרשייה הסתיימה ומינויו של גלנט כמחליפו של אשכנזי אושר. אשרי המאמין, מתחת לפני השטח "החומים" ממשיכים לערבב והלוואי שאני טועה, כמאמר הקלישאה, יש לנו רק צבא אחד.

תוצאות בדיקת מיפוי העצמות

לא רק המדינה סוערת גם אני בסערה. כלפי חוץ שומר על קור רוח ובפנים לבה רותחת, אותה אני בולם בשיא כוחי. אחרי הצהריים נפגוש את פרופסור נחושתן. תוצאות מיפוי העצמות ידועות לנו והם מצוינות. לא נמצאה גרורה סרטנית באגן, כפי שחשדו ולא בשום מקום אחר בעצמות והשלד. את בדיקת מיפוי העצמות ביצעתי בסוף יולי וכמעט שבוע לאחר מיכן, בשלישי באוגוסט, שבאתי לבדיקת PTCT נמסרו לי התוצאות. שוב למדתי, שאם לא רודפים אחרי תוצאות, מרוויחים הרבה שלווה, ללא קשר לתוצאות. כעת ממתינים לתוצאות PETCT בעיקר בהקשר הגידול בריאות וחס וחלילה, גילוי מוקדים חדשים. אין ספק, שככל שיעברו השעות עד למועד הפגישה נשימותיי יהפכו מהירות יותר, הדופק יגבר והרגשת החנק בגרון תעצים.
החשש מפני אישוש הממצא באגן כגרורה סרטנית, הדיר הרבה שינה מעיניי והכניס הרבה עצב לחיינו. התוצאות הטובות גרמו להרבה אושר. גרורות סרטניות בעצמות אינן נדירות בסוג הסרטן שלי.

בין בדיקה אחת לשנייה, הסעתי את אביחי עראקי, לטיפול דיאליזה והחזרתי את ניסים האח מטיפול משקם בהר הצופים לביתו שבאפרת. ניסים מתקדם בשיקום, אך לשנינו ברור שתידרש לפחות שנה מהיום, להשלמת השיקום.

החלום של ורדה

פגשנו את החברים ובהם את ורדה לקראת מוצ"ש שלושים ואחד ליולי. ישבנו בחוף הצוק בבית קפה על שפת הים, צפוף, לח ודביק, אבל העיקר שאני חי.

והנה ורדה מספרת את חלומה הקצר ובו אני מספר לה, שהרב אמר שעלי לעבור סך הכול עשרים ואחד טיפולים. זהו החלום, מיהו הרב! מדוע דווקא עשרים ואחד טיפולים?! מה לורדה ולרב! לכל השאלות האלה אין תשובות. בכל מקרה, היות וכבר ביצעתי שמונה עשר טיפולים, "נותרו" לי שלושה. בביקור בסניף מכבי להארכת ההתחייבות לטיפולים הכימותרפיים, סיפרתי את סיפור החלום לפקידה המתאמת. זו, ללא היסוס, האריכה את תוקף ההתחייבות לעוד שלושה טיפולים בלבד, קיבלתי ברצון את החלטתה, ימים יגידו.
תמיד אפשר לקראת ראש השנה ויום הכיפורים לבקש "הקלה", כל טיפול הוא מכה בלתי נסבלת, ואכן כך שעשיתי.

חוצות היוצר, בית מורשת בגין ובית לסין

ביום רביעי באו החברים לירושלים. ארי רצה לראות הופעה בבריכת הסולטאן במסגרת אירועי חוצות היוצר, ציון רצה שנשתה קפה מתורמוס, שהביא איתו, בגן הורדים ואני רק רציתי לחיות, פחות חשוב היה לי היכן. הכניסה לבריכת הסולטאן הייתה עמוסה בצורה בלתי רגילה. פניו של ציון הביעו מורת רוח וארי הבין שאין טעם ללחוץ. בדרך חזרה נכנסו לסינמטק. עשרים וחמש דקות לפחות עליכם להמתין נאמר לנו. כולם התאכזבו חוץ ממני, שנזכרתי והזכרתי להם, כיצד לפני קרוב לשנה, נדרשו לי מספר הפסקות עצירה, עד שהצלחתי לעלות את מדרגות הסימנטק לכביש.
סוכם ללכת לכיוון המושבה הגרמנית, לאחד מבתי הקפה. במעלה הדרך נראתה היטב מרפסת בית הקפה של מרכז מורשת בגין. איזה מזל שלא נכנסנו לחוצות היוצר ושלא היה מקום בסינמטק. נוף נפלא של העיר העתיקה נשקף מבית הקפה, לא פחות יפה מזה הנשקף מהסינמטק ואולי יפה ממנו, אוכל מצוין, רוח ירושלמית נעימה והרבה הומור וצחוק.

"רוחלה מתחתנת", הוא שמה של ההצגה, בה צפינו ביום שישי האחרון בבית לסין. כהרגלו, השחקן ששון גבאי מעולה. גבאי, שמוצא משפחתו אינו בדיוק פולני, משחק דמות של ניצול שואה יהודי פולני בצורה  משכנעת ואותנטית. הצגה מצוינת שעוסקת בהשפעת השואה על הדור שחווה אותה ועל הדור השני, נושא מרתק. אני לא מבין גדול בתפאורה, אבל זו הייתה ייחודית לטעמי. הבמה חולקה לשניים בעזרת תפאורת הרקע, ולא היה צורך בהזזת ריהוט לאורך כל ההצגה. יש שההצגה מתרחשת לרוחב הבמה כולה, יש שהיא מתרחשת בצד השמאלי, או הימני בהתאם לתפאורה.
אולם בית לסין, רחוק מלהיות אולם ראוי, הוא מיושן ולא נוח. ניתן לשמור על האותנטיות שלו וגם לדאוג לנוחות הישיבה והצפייה, מבלי שהצופים בשורה שלפניך יסתירו את הבמה.

תופעות לוואי שהן שטויות וגופי העייף

9 אוגוסט 2010 יום שני

הבוקר קמתי לעיניים כואבות, "שגרגירי החול תקועים" בקצותיהם וגורמים לכאב, דמע, חוסר נוחות וטשטוש. אלה הימים, כשבועיים אחרי הכימותרפיה, שתופעת הלוואי המעצבנת הזו נמצאת בשיאה, אבל זה באמת שטויות. שטויות, אני גם מכנה את לילותיי בהם אני מתעורר לפחות חמש פעמים ומתוכן אחת למשך כשעה לפחות, שאז אני מעסיק את עצמי בהעברת ערוצי הכבלים, עד שאני מתעייף מספיק וחוזר לישון. שטויות, אני גם קורא לכאב הכללי בגופי המותש מטיפולים. הכול שטויות, כי אני מרגיש הרבה יותר טוב מאי פעם במחלה הארורה הזו, כך גם אמרתי לפרופסור נחושתן בפגישתנו אמש. תוצאות ה – PET CT טרם הגיעו וכצפוי ניסיונותיו לפענח את התמונות במחשב לא עלו יפה. בכדי לראות תמונת PET CT יש צורך במכשיר שיש בידי המומחים ברפואה הגרעינית ונדרשת מקצועיות מאד גבוהה. עם כול הניסיון הרב והרצון הטוב של האונקולוג שלי, נצטרך להמתין לפענוח הרשמי. כידוע, אני כבר לא היסטרי ולא רודף אחרי התוצאות, הם יגיעו בזמן המתאים להם. יחד עם זאת פרופסור נחושתן מתחיל להבין שגופי כבר מאד עייף ויש לשקול הפסקה בטיפולים. תוצאות ה – PET CT יכולים לעזור בהחלטה בכיוון הזה, או לגרום להבנה הפוכה, שהדרך עוד ארוכה.
לפגישה עם נחושתן באנו עם סתיו. סתיו לא פגשה אותו מעולם, אך הוא מוכר לה היטב מהסיפורים שלנו, פרופסור נחושתן הוא חלק מחיינו. יתכן שסתיו מוכרת לו במעט דרך הבלוג שלי. סתיו ונחושתן חייכו זה לזה לאורך כל הפגישה.

הפתעה בבוקר והפתעה בערב

הבוקר, שפתחתי את המחשב, הופיע על המסך מסמך וורד, לא בפונט שאני כותב, אבל בסגנון שמזכיר במשהו את כתיבתי, רק מזכיר, כי הוא היה הרבה יותר טוב. היה זה מסמך של סתיו, אליו היא צרפה מספר טקסטים, שכתבה בעבר. מזה כחודש, היא מבטיחה לתת לי לקרוא דגימה ממה שהיא כותבת, הבוקר אזרה את האומץ הנדרש. הספקתי כבר לקרוא. לגבי הסגנון ויכולת הכתיבה נאמר, מזל שהורים לא מתקנאים בילדיהם, לגבי התוכן ידרשו לי לפחות עוד שתי קריאות מעמיקות.
איזה כישרון! בגילה כתיבתי הייתה מגומגמת וקטועה.

בערב התקשרתי לאחי איציק להתעדכן ממנו את הקורה במשפחתו ולעדכן אותו אודות מצבי. אציק פתח את השיחה במשפט, "מזל טוב אביחי", לרגע הייתי נבוך ולא הבנתי על מה מדובר. בתחילה חשבתי שיש לו בשורות טובות והוא מתחיל ב"מזל טוב", אומנם יש חדשות טובות בקשר לאורי, אבל אחי התכוון ליום הולדתי. מתברר שאמש, כח באב, חל יום הולדתי הארבעים ושבע. הערתי שיש תאריך נוסף, התאריך הלועזי, אחי הגיב במחאה, "יש לו לאדם רק יום הולדת אחד וזה חל בתאריך העברי". הוא היה מאושר שזכיתי להגיע לכך וביקש שאצא לחגוג, כי הרבי נותן חשיבות עצומה ליום ההולדת. "קח את אשתך וילדייך ולך למסעדה מכובדת, שתהיה כשרה. קודם תאמר שני פרקי תהלים, פרק מז כנגד גיל ארבעים ושבע ופרק מח כנגד גיל ארבעים ושמונה, לסמל מראש שנה נוספת, עשינו כבקשתו.
"אם אורי היה מכוון את כישרונו לדברים חיוביים, הוא היה הופך לנשיא ארצות הברית", כך אמר אחי. הוריו מאד סקפטיים לגבי ההצלחה ואני סומך על הרבי, שוב התקבל הסיוע הנדרש.

20  אוגוסט 2010 יום שישי

אני מבולבל, אולי אני יוצא מזה? והמפגש עם עופר סקלי

נדמה שזו התקופה הארוכה ביותר בה לא כתבתי ודווקא תקופה זו מאד משמעותית ואפילו דרמטית, בכל הקשור במחלה. אני מבולבל, האם באמת אני יוצא מהמחלה והמחלה יוצאת ממני, או שהדרך ארוכה והאופטימיות הזהירה שאני חש מוקדמים.

כהרגלי ביום רביעי האחרון ביצעתי פיזיותרפיה. אני מאד נהנה מכך, אם כי לאחריה נדרשים לי שעה עד שעתיים להחזיר את האנרגיה לגופי. קודם לפיזיותרפיה, ניגשתי למשרד הרפואה הגרעינית לנסות ולזרז את פענוח בדיקת ה – PET CT, שביצעתי לפני כשבוע, לצערי הפענוח טרם בוצע. בתחינה, בחיוך, בכאב ומעט בתקיפות סיפרתי עד כמה אני מחכה לתוצאות. נכון, אני כבר לא רודף אחרי תוצאות, אבל ברגע מסוים והרגע הזה הגיע, סבלנותי פקעה. האחראיות אמרו, שינסו לעזור ושאחזור שוב בעוד כשעה. חזרתי לשם אחרי הפיזיותרפיה וקיבלתי את ההודעה הבאה, הרופאה המפענחת לא תגיע היום, גם כנראה לא מחר, יום חמישי, ועליך להמתין לתחילת שבוע הבא. האנרגיה אזלה מגופי, ציפייה ואכזבה דבר הרסני. בדרכי עברתי דרך משרדו של פרופסור נחושתן ועדכנתי אותו על העיכוב בפענוח, "אביחי, אני מאד עסוק, יש לי חולה שגם כמוך מצפה לתשובה, אני אגש לשם" אמר נחושתן. היחיד שיכול לעשות משהו זה האונקולוג שלי, אלא שהפעם לא ראיתי סיכוי.

דיכאון ועצבות ליוו את בוקר יום חמישי בשבוע שעבר. עופר סקלי, חבר מהצבא התעתד לבקר אותנו אחר הצהריים. שמחתי על כך מאד, את עופר לא ראיתי שנים רבות. הקשר חודש באמצעות "קפה דה מרקר", זהינו אחד את השני, החלפנו תגובות לבלוגים שלנו ועופר הבטיח  לבקר "ולהעביר דחקות" על הימים המשותפים בעבר. עופר לא רק הבטיח הוא גם קיים. בפעם הראשונה שקבענו, נאלצתי לבטל עקב השתתפותי הלא צפויה ביום כיף בחדר מיון, הפעם קבע עופר לעיתוי מושלם, ארבע אחרי הצהרים ביום חמישי בשבוע שעבר.

בשעה שלוש אחר הצהריים, בעודי מעסיק את עצמי בעבודה ומנסה להתעלם מתוצאות הבדיקה, מתקשרת חגית ומספרת לי, שפרופסור נחושתן התקשר והודיע, שתוצאות הבדיקה טובות מאד.
כשהופיע מספרו של הפרופסור על צג הנייד של חגית, היא החסירה יותר מפעימה אחת. המחשבה שעברה בראשה היא, שנחושתן מעדיף לספר קודם לה על בשורות רעות וביחד "להכין" אותי. עד היום אינני יודע להסביר מדוע התקשר הרופא שלי דווקא לחגית, האם בגלל סיבה פרוזאית, כמו נניח שדווקא מספר הטלפון שלה צרוב בזיכרון של הנייד שלו, או מסיבה אחרת יותר מהותית. האמת היא שאין אדם יותר ראוי ממנה להתבשר בבשורות כאלה.
כשהגיע עופר, די סמוך לקבלת הבשורות הטובות, ולאחר שהתוודענו אחד לשני מחדש ועופר הכיר את משפחתי, ישבנו מספר שעות של קסם, בעוד אני טרם מסוגל לעכל את הבשורות ומפחד להגיד לעצמי "אולי אני יוצא מהמחלה"
לפני שנפרדנו מעופר, בעיקר מוקסמים מהקשר שנוצר בינו לבין סתיו, פסק עופר באסרטיביות האופיינית לו, "ביום רביעי בשבוע הבא אתם באים אלינו לביקור" סגרנו!" הסכמנו למרות ובגלל שזה יום ההולדת שלי. ראוי שנחגוג עם חבר אמיתי, גם איש מקסים ושנון וגם שינוי אווירה.

בערב הספקתי לדבר עם פרופסור נחושתן, שביקש שנפגין צניעות ושמחה מאופקת, כאילו שחשבתי לנהוג אחרת. זה ברור לכם, שרק בזכות הפרופסור שלי הפענוח הוקדם וקיבלתי אותו ביום חמישי ולא נאלצתי לחכות עוד מספר ימים.

ביום ראשון נסעתי לבית החולים וביקשתי להתקבל אצל האונקולוג שלי, שמקבל בימי ראשון לפי זימון תור מראש. מתברר שלא ניתן להזמין תור מהיום להיום, אלא באישורו של הרופא עצמו. פתחתי את דלתו של נחושתן וכמובן שהוא הסכים לקבל אותי. בזמן שהמתנתי, שוחחתי שיחה מרתקת עם חולה אחר של הפרופסור, מוטי. מפאת צנעת הפרט לא אפרט אותה, אלא אומר שלמדתי המון, מוטי אדם מקסים ואני מאחל לו בריאות ואריכות ימים. מפגש בין חולי סרטן מייצר סוג אנרגיה מיוחדת.

בפגישה עם נחושתן עשינו הסכם לפיו, אני אבצע טיפול כימותרפי נוסף, מספר תשע עשרה, בעוד כחודש אבצע בדיקת CT כדי לבדוק שאין לנו "הפתעות" ובאמצע אוקטובר, אוכל להגשים את הבטחתי ולטוס לבקר את אחי בארה"ב, תוך כדי ביקור באוהל ובביתו של הרבי מילובאוויטש בברוקלין.

ללא שמחה ועליצות, אבל מתוך ביטחון התייצבתי לטיפול הכימותרפי ביום חמישי, כפי שתוכנן. הפתעה לרעה, הספירות נמוכות ולא אוכל לקבל טיפול. אני חייב להודות, שגם לא נטלתי סטרואידים לפי פרוטוקול הטיפול ביום שלפני. טעיתי, לא ידענו אם להתאכזב, או לשמוח שהטיפול נדחה. הגוף שלי מאד חלש, אני זקוק לשיקום. סוכם על דחיית הטיפול בשבוע. מכאן  גם תבינו בין השאר, מדוע אני מבולבל. תוצאות הסריקה האחרונה כולל מיפוי עצמות, טובות מאד, אז מדוע הספירה מעידה על מערכת החיסון חלשה! האם גופי כל כך מתוחכם שהוא מעותת, על "תעמיס רעל נוסף", או שמא הוא פשוט התעייף, נצטרך להמתין כמו שממתינים לתוצאות בדיקת MRI, שעשיתי ביום שלישי לבירור מצבו של הגידול בראש.
באשר לסריקה שבוצעה לגוף בדגש הריאות, הרי שלא נמצאו ממצאים, למעט העובדה שהריאה השמאלית עוברת תהליך דלקתי לאחר הקרנה, אבל כנראה, וזה נאמר בזהירות רבה, אין גידול. זו גם הסיבה כאמור, שנעשה CT  נוסף בעוד חודש, אולי מתחת לכל "הבלגן" בריאה, מסתתר גידול.

השבוע חגגתי בצניעות את יום הולדתי, אני חייב להודות, שאף פעם לא קיבלתי כל כך הרבה ברכות ומתנות כמו בשנה הזו, "כיף להיות חולה". הביקור אצל משפחת סקלי היה נפלא, סתיו הייתה איתנו ונהנתה לא פחות. מסדה, אשתו של עופר, מקסימה,מנהלת כפר לילדים בעלי מוגבלויות חריפות, מצאתי איתה שפה משותפת רחבה מאד. אין לי ספק שעוד אבקר בכפר.

22 אוגוסט 2010 יום ראשון

אני חסר אנרגיות בימים האחרונים. האם זו תוצאה של הספירות הנמוכות, אולי תוצאה של חוסר תזונה מספקת, או פשוט עייפות של הגוף, שמשדר לי שהוא רוצה מנוחה. בכל מקרה אני מקפיד על מנוחה וחזרתי לשתות את משקה האנרגיה אנשור.

ביקרתי את אביחי עראקי, החולה שאני מסיע לטיפולי דיאליזה, הוא שוב מאושפז והפעם עקב זיהום בכתף. אביחי מאוכזב מחלק מקרוביו ומידת התמיכה שלהם. שוחחנו על אכזבה מבני אדם ועל חוויות שאני עברתי, מקווה שעודדתי אותו. אני בטוח שכפי שהוא מגלה אנשים מאכזבים, יש לו גם הפתעות לטובה ואכן הוא סיפר לי על חברה, שמלווה אותו שלושים שנה.

בדרך חזרה, שמעתי ברדיו על החלטתו של ברק למנות את יואב גלנט כרמטכ"ל הבא. התבטאתי בעבר ברשומון זה לפחות פעמים, שיואב הוא המועמד הראוי לאור היכרותי האישית אותו. לי לא היה ספק שיואב לא היה מעורב "במסמך גלנט" ו"החומים" ניסו לטרפד את מינויו הצפוי. אין לי קשר עמו מזה שנים ואני מאחל לו הצלחה רבה, אני חושב שצה"ל יהיה בידיים טובות, כאשר יואב יתמנה לתפקיד.

23 אוגוסט 2010 יום שני

המכתב שלא נשלח ליואב גלנט

הבוקר כתבתי מכתב ליואב גלנט. בסופו של דבר החלטתי לא לשלוח אותו. הכתיבה עצמה גרמה לי להקלה, מלבד זאת, יואב עסוק בכמה עניינים שיותר חשובים מהזוטות שלי. במכתב הלנתי על היחס לו זכיתי בתחילת מחלתי מצד אנשי צבא. היום אני בריא נפשית ובז לאותם המתעלמים, סלחתי להם ובעצם סלחתי לעצמי. המכתב יישאר "במגירה".

24 אוגוסט 2010 יום שלישי

פגישה עם פרופסור לוסוס לניתוח תוצאות בדיקת MRI ושוב מריטת עצבים

היום קיבלתי תזכורת על פרופורציות ומה באמת חשוב בחיים, ועוד חיזוק להחלטה, שלא לשלוח את המכתב ליואב גלנט.

לפגישה עם פרופסור לוסוס לקבלת תוצאות MRI  לראש, התייצבנו כחצי שעה לפני המועד שנקבע לנו, המתנו שעתיים עד שהוזמנו לחדרו. מפגישה לפגישה, אני מוצא את פרופסור לוסוס יותר רך ואמפאטי. לא באתי לפגישה עם ציפיות גדולות, אך גם לא עם פחד מתוצאות גרועות. מתח טבעי אכן כרסם בי וככל שזמן ההמתנה התארך, המתח גבר.
נכסנו לחדרו של הפרופסור, פיני חגית ואני וחיכינו למוצא פיו. טרם התקבל פענוח רשמי של רופא מומחה לרנטגן ולוסוס נאלץ להסתפק בתמונות הסריקה. "הגידול" עדיין קיים מאד דומה בגודלו לבדיקה שעשינו בחודש מאי, לפני כשלושה חודשים לערך. מתברר שכמונו ציפה לוסוס להעלמות הגידול, אך זה לא קרה, מאידך "הגידול" לא "גדל" וייתכן והוא הפך למעין צלקת, לסוג של כוויה בדומה למצב בריאותיי. ניסיונותיו הכנים והמאמצים הגדולים של הפרופסור לקבל פענוח רשמי עלו בתוהו. כשהציע שניגש אנחנו למשרדי ה – MRI לנסות ולהביא את הפענוח, קפצתי על ההצעה כמוצא שלל רב.
התברר שהפענוח קיים, אך טרם נחתם סופית. בתקיפות מנומסת דרשתי לקבל את הפענוח, קיבלתי אותו תחת ההסתייגות שהוא אינו חתום והוא אינו סופי. בזריזות חזרנו ללוסוס, בטרם זה יסיים את שעת קבלת החולים. לוסוס קרא את הפענוח, הסתכל שוב בתמונות וקבע, שכמעט ואין שינוי בין הבדיקה הזו של אוגוסט לבדיקה הקודמת במאי. הנושא יועלה בישיבת הרנטגן המתוכננת ליום ראשון הקרוב, כדי לשמוע חוות דעת של יתר הרופאים. בשלב זה, הוא סיכם על ביצוע  MRI מעקב בעוד שלושה חודשים, כלומר לקראת סוף נובמבר. לדבריו הוא בהחלט יכול לקבל תזה, שלמעשה "הגידול אינו גידול" והוא נשורת של שריפה, שעבר הגידול בהקרנות. בנוסף ביקש, שנערב את ד"ר שושן, שביצע את פרוצדורת הרדיוסרג'רי, ההקרנה המרוכזת לגידול. הסתערנו גם על המשימה הזו והמתנו למול חדרו של ד"ר שושן, בקומה השביעית במחלקה הנוירוכירוגית.

בעודנו ממתינים לחזרתו של ד"ר שושן, התקשרתי לאחד המיוחד עליו אני סומך יותר מכולם, פרופסור נחושתן וזה שמע בקולי את הדאגה. "אלה דווקא בשורות טובות", אמר, גידול מעצם טבעו ושמו אמור לגדול" והממצא בראש לא גודל זה כמה חודשים. הנה אחת הסיבות מדוע אני אוהב את הרופא שלי, הוא מעולם לא "מרח" אותי, לא לטוב ולא לרע. נחושתן הבטיח להשוות את בדיקת ה- MRI  עם בדיקת ה –PET CT שבה התברר שאין קליטה של גלוקוז במוח, "אין קליטה משמעותה, אין גידול". הכול בזהירות הנדרשת.

ד"ר שושן הגיע, פניתי אליו במסדרון, רק כדי לומר לו שפרופסור לוסוס ביקש, שגם הוא יבחן את תוצאות ה-  MRI. ד"ר שושן אמר לי, שהוא לא עושה "רפואת מסדרון", ושאשאיר לו מספר ת.ז.  ואם יהיה צורך הוא יתקשר אלי. לא ביקשתי "רפואת מסדרון" ואני מקווה שהוא יבחן את ה – MRI. נצטרך להמתין.

עוד בטרם הלכנו לחפש את ד"ר שושן פגשנו את האחות מישל, שהציעה שנעשה בדיקות דם. מחר מתוכנן טיפול כימותרפי מספר תשעה עשר, שנדחה משבוע שעבר עקב ספירות נמוכות. מישל עזבה את עיסוקיה ובאה "למצוא לי וריד מתאים", הוריד נמצא והבדיקות תקינות ומאפשרות קבלת כימותרפיה. לפחות בנושא זה הוקל לנו, הספירות שוב במגמת שיפור, שייתכן ויש לזה קשר למאמץ שלי לאכול יותר, ולשתייה היום יומית של משקה האנרגיה אנשור.

אנו לא מזמינים כרטיסים לנסיעה לארה"ב, לקיים את הבטחתי לאחי ולעצמי , אלא ממתינים לתוצאות ה – CT המתוכנן לאמצע ספטמבר ולהערכת מצב "הגידול" בראש.

אני רוצה לבכות, אך הדמעות לא זולגות.

הארץ גועשת ואצלי בשורות טובות

29 אוגוסט 2010 יום ראשון

בדרכי ליציאה הדרגתית מהשפעות הטיפול הכימותרפי האחרון, זה שזכה למספר תשע עשרה, עברו ארבעה ימים ונותרו עוד כיומיים, בהם צפויות השפעותיו הקשות. עיקר הקושי היה בלילות, לא שהימים עברו בנעימים, אך הלילות היו סוג של סיוט. ושוב אמרתי לחגית, שלעולם, אבל לעולם, לא תרשה, שיעשו לי שוב טיפול כימותרפי.

והארץ גועשת, מפרשה לפרשה, ופרשה הזויה לחלוטין תופסת את הכותרות. מספר שחקני תיאטרון חתמו על עצומה, לפיה הם מחרימים את היכל התרבות באריאל והם מסרבים להופיע בו. חרם, כן חרם, חרם כמו בימים החשוכים. חרם נגד ילדים, חרם נגד ערבים והפעם חרם נגד יהודים שמתגוררים באריאל ולתפיסת חלק מהציבור נקראים מתנחלים. דווקא שחקנים מצוינים, לפחות בחלקם. זהו מעשה הזוי בעיני, ח"כ אחמד טיבי אמר שזהו חוד החנית נגד הכיבוש. אני נגד כיבוש, נגד גזענות, נגד חרם נגד כל דבר שמצמיח רע. זה מעשה גובל בטיפשות, מהו ההישג שמבקשים אותם אומנים להשיג! מתברר שוב, שגם אנשים משכילים, נאורים, ליברלים, מתקדמים ושוחרי שלום יכולים להיות רדודים וגזענים.

ושוב המאבק לשחרורו גלעד שליט מטריד את מנוחתי. אמש התקיימה עצרת נוספת לשחרורו מול בית ראש הממשלה. דבריה של האם אביבה, שלא תעזוב את המקום ללא בנה, מעוררים בי הזדהות עמוקה. הייתי נוהג כמוה וכמו שאני מכיר את עצמי, גם ביתר התלהמות. אני מסכים לשלם את המחיר הנדרש ואשמח אם תתקבל החלטה כזו, אלא שאני עדיין טוען שכיוון המחאה שהובל על ידי יועצי תקשורת, לא רק שאינו יעיל, אלא שאף גרם לאדישות ציבורית. הייתי מקיף את ביתו של ח"כ אחמד טיבי במשמרות מחאה עשרים וארבע שעות ביממה, מוציא אותו משלוותו ומנוחותו, עד שלפחות "יסדר" ביקור שלו, או של הצלב האדום אצל גלעד. אבל, הבנתנו בתקשורת ובגיוס המונים אינה מספקת.

בסוף השבוע הקודם שלח לי פרופסור נחושתן דוא"ל ובו הוא עדכן אותי, שבשיחה שקיים עם ד"ר שושן, נראה שהממצא בראש עבר ועובר שינויים ביולוגיים רצויים, לאחר ההקרנה שבוצעה בו. יש סיבה לאופטימיות זהירה. רק הרופא שלי יעשה עבודה כל כך זריזה ובתוך עשרים וארבע שעות יספק הסבר וירגיע.

הטיפול הכימותרפי האחרון הפך לחוויה מעניינת, כאשר אחד מנושאי השיחה של המטופלים היה הרשומון שלי, שמתגלגל ומגיע לידיעת אנשים הקשורים במחלה. קיבלתי מחמאות מחולה שאינני מכיר, ממוטי, חולה שהכרתי לא מזמן ואפילו מפרופסור נחושתן, שבמקרה נכח במקום, והעיד עלי שאני כותב את מה שאני חושב. נכון, אני כותב את מה שאני חושב ללא חשש, וכאן המקום לציין את התנהגותה הלא נעימה של האחות נדיה, האחות המתאמת של הרדיוסרג'רי. כפי שסיפרתי קודם, לאחר הפגישה עם פרופסור לוסוס, ביקש הוא שנפנה לד"ר שושן לחוות דעת נוספת, על תוצאות ה –  MRI. התקשרתי לנדיה כדי שתסייע לי בנושא, נדיה למרות שראתה אותי פעמים רבות, לא "זכרה" את המקרה וקבעה שעלי לפנות לד"ר ויגודה. בקיצור ולמי שלא מבין, לשר"פ. כאמור לא נזקקתי לה ופניתי ישירות לד"ר שושן, כאשר את חוות דעתו קיבלתי, כאמור, דרך נחושתן.

ביום חמישי השתתפנו בברית המילה של אורי, הבן של האחיין שלי איציק. זהו האורי השני במשפחה, הראשון בנו של אחי, שגם לו קוראים איציק. זוג מדהים איציק ומורן. אני מצרף פה את הברכה שכתבנו להם, לזוג הזה היה תפקיד משמעותי בחודשים הקריטיים של המחלה.

למורן ואיציק.
אתם עושים את הדברים נכון ובזוגיות נפלאה.
אנו גאים בכם על הולדת הבן הבכור שלכם.
אנו משוכנעים שתגדלו אותו לתפארת, כאשר
מורן תטפל בו ביום ואיציק בלילה, או הפוך, או ביחד.
ילד ראשון עושה שינוי דרמטי בחייו של זוג,
אבל זה שווה כל רגע, זה שלכם.
תמשיכו עם הסבלנות, שיתוף הפעולה והאהבה.

זו ההזדמנות להגיד לכם תודה ענקית
על הליווי הצמוד בשנה האחרונה.
על הדאגה, על העזרה ועל היחס החם.
אנו מוקירים, ללא סוף, את השבתות
בהם עזבתם כזוג טרי את ביתכם ובאתם עם סיר הג'חנון,
רסק העגבניות והסלט הקצוץ, להעניק לנו חיים.

מילה אישית לאיציק: אתה הגדול מכולם.
הוכחת שאתה אדם משכמך ומעלה
אתה מסוג האנשים שלא עולים כסף, אבל שווים זהב.
יום אחד בשיאה של המחלה, כאשר קיימנו אחת מעשרות השיחות איתך,
מצאנו לנכון להודות לך על התמיכה והעזרה שאתה מעניק לנו.
השבת בצניעות אמיתית, ש"זה המעט שצריך לעשות" ואנו שאלנו
"אם זה מעט, למה כל כך מעט אנשים עושים זאת ?"
שימרו מכתב זה לבכורכם, שיגדל יקרא וידע מי היו הוריו, קצת לפני שנולד.

בין לבין, העברתי לניר האחיין שלי את השיר שהולחן על ידי ארי "חיים הם זיכרון", שפורסם באחד מהרשומונים.
לניר אולפן הקלטות והוא עובד עם אומנים מהשורה הראשונה בעולם ואולי הוא יוכל לשפר ולעזור לארי ולי להפיק שיר "יותר טוב". ניר אהב את הגרסה, אם כי רצה להיות הראשון להלחין, בכל מקרה יש שירים נוספים שאולי יזכו ללחן על ידו. אני מודה שמדובר בחוויה ייחודית ומרגשת וימים יגידו מה יקרה לשירים וכיצד יתגלגלו.

אביחי עראקי עדיין מאושפז, כך שאין צורך להסיע אותו לטיפול, אך בהחלט יש צורך לבקר אותו ולעודד את רוחו. נראה שאעשה הזאת מחר, אני צריך להתחזק גופנית.

חודש אלול חודש הסליחות, אני עושה מאמץ לסלוח למי שהתעמר בי בתחילת המחלה. מקווה שמי שפגעתי בו סולח לי.

סרטן וסטטיסטיקה

אף פעם לא אהבתי את הסטטיסטיקה של אחוז התמותה, או אחוז סיכויי ההבראה ממחלת הסרטן. תמיד אמרתי, שאני "מאה אחוז סטטיסטיקה", גם אם סיכויי ההחלמה מסוג הסרטן שלי הם שתיים וחצי אחוז ובכלל ידועות הבדיחות על סטטיסטיקה . יחד עם זאת, כדי לקבל כיוון כללי, מושג לאן הולכים, אנו נעזרים בכלי הזה על מנת לתפוס ולפשט נושאים. היום קראתי אודות מחקר שנעשה בארץ וסקר עשור שלם של המחלה.
האם המאבק בסרטן מצליח? שאלה מאד חשובה, אך התשובה מאד מורכבת. בעשור שבין 1998 ל- 2008 נרשמה ירידה בשיעורי התמותה בחלק ממחלות הסרטן. עם זאת, הירידה לא הייתה דרמטית ובמחלות הסרטן הקטלניות, סרטן הריאות וסרטן העור מסוג מלנומה, חלה עלייה בשיעורי התמותה. התמותה מסרטן הריאות עלתה ב-7% בקרב גברים וב-16% בקרב נשים. התמותה ממלנומה עלתה ב-30% בקרב גברים, ובקרב נשים ב-55%.
בישראל מאובחנים כיום 26 אלף חולי סרטן חדשים בשנה. ב- 2020, לפי המחקר, יאמיר המספר לכ – 34 אלף מאובחנים בשנה. אני מביא את הנתונים לא על מנת להפחיד, אלא כדי לזעוק, שהגיעה העת לשינוי דרסטי בנושא.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010