היום בבוקר הגעתי לקפה הקבוע שלי. זה טקס קבוע ידוע מראש: אני, שני ספרים, אספרסו, והרבה מחשבות. רגעים אינטימיים יש לי עם עצמי בקפה. ..

אבל הבוקר זה היה אחרת.  איחרתי את המועד. אין שולחן פנוי, ובית הקפה דחוס ועמוס.

התיישבתי על הבאר. אי נוחות וחוסר סבלנות הציפו אותי. לא נוח על הבאר. הזוית של הרגלים שנתקעות תדיר בקיר, התאורה העמומה (לא טוב לקריאה אינטנסיבית), האינטראקציה הנכפית עם זרים...

הבטתי סביבי: בת 30+ קוראת "הארץ" בשקיקה, גבר נשוי שחזר ממכון כושר גומע מיץ תפוזים סחוט טבעי (במקום!) , קואצ'רית עסקית ומאומנת פוטנציאלית בפינה, וזוג שלוב ידיים מדבר בלחישות שעושות רושם של גג החודש הראשון.

זרים. נראים מעניינים הזרים האלה. אפילו פוטנציאלים בחלקם. הייתי חולקת בכיף קפה עם 30+ , וגם את הקאוצרית נראית אשת שיחה לא רעה בכלל.

ועדיין הכיווץ הפנימי שליווה אותי לא הרפה..

אבל החלטתי להישאר שם. על הבאר עם הזרים. פאק על הכיווץ שלי! חשבתי, מה הקטע, אני לא יכולה לחלוק את רגעי הקריאה שלי לצד אחרים? האם הפכתי למראה של העיר המנוכרת, נמנעת ממגע אנושי טריוויאלי? או שלעת זקנה פיתחתי ביישנות/סגירות/ קשיים חברתיים? הרי אני אוהבת אנשים, ואלו על הבאר יפים וראויים בעיני..

מבעד לשטף המחשבות המדאיגות, ותחושות האשמה, הבושה והחרדה הכללית לנוכח מצבי והמסקנות העולות אודות התנהלותי החברתית, הצליחה להתגנב תובנה מאירת עיניים.

זה היה שם תמיד!

הקושי מול ההמון, ההעדפה של הדיאדה האינטימית על פני אינטראקציות מרובות, חרדת הקהל והרצון להתאדות בענני האינטימיות, ובו בזמן, הרצון להיות נוכחת, התחושה שיש לי מה לומר, חלומות על מיקרופון, והמשאלה לשתף.

ולצד הקונפליקט המחודד, הזדקר המענה – הרי זה הבלוג הזה. 

כאן אני חולקת כיסא לצד זרים, מתיישבת על הבאר לפחות פעם ביום בתנוחה מרווחת, מביטה בעיניים, חושפת, משתפת ומפטפטת את עצמי לדעת. כאן יש התערטלות אמיתית, בלי תכשירים למיצוק העור או הלבשה תחתונה שנועדה לעיני האחר. כאן יש את הקול שלי, עם הגברה מספקת.

וכאן, בדומה לתא הוידוי, אפשר ללכת בלי להשאיר סימן פרט לסיפור.