אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים

בדיוק שבוע לאחר פטירתה של אמו (הסבתא המדהימה שלי)

זה סיפור מדהים וקצת מטורף..

אבא שלי היה בבי"ח, באותו הזמן גם אמא שלו היתה בבי"ח על ערש דוואי.

אבא שלי בבי"ח רמב"ם ואמא שלו בבי"ח כרמל.

אנחנו היינו המקשרים ביניהם, אלה שמעבירים את המסרים.

סבתא שלי בקושי דברה אבל הצליחה למסור לו את אהבתה אליו דרכנו.

באיזשהו שלב, העברנו את סבתא שלי לקיבוץ ליד חיפה, שם היא רצתה למות.

היא כבר היתה על הסף..אבל לא נפטרה..היא חיכתה למשהו..

יום אחד, אשתו של אחי, אמרה לו שיקח את אבא שלי לאמא שלו כי היא מרגישה שסבתא מחכה לו, רוצה להפרד ממנו..

אחי לקח אותו אליה..(הם לא נפגשו כבר שלושה חודשים)

זה היה כשכבר סבתא שלי היתה ממש רגל פה רגל שם..

הם נכנסו לבית ההורים בקיבוץ ולא האמינו..

סבתא שלי (כזכור שהיתה על הסף), ישבה על כורסא מלאת כרים לבנים העוטפים אותה, לבושה בכותונת לילה לבנה ושתתה לה תה.

אחי, שראה את סבתא שלי במצבים הרבה יותר גרועים עד כה, לא האמין..

הם התיישבו..דיברו, אבא שלי אמר לה שהוא אוהב אותה, היא אמרה לו..

הם נפרדו.

ובאותו הלילה..

סבתא שלי נפטרה.

כולם הגיעו להלוויה ואבא שלי בכוחותיו האחרונים, ספד לה.

אחרי שבוע בדיוק, נפגשנו כולנו שוב

קברנו את אבא שלי.

כבר ארבע שנים

כל בוקר אני מתעוררת וחושבת עליו

כבר ארבע שנים בלי החיוך שלו

כבר ארבע שנים של געגועים עזים

לעצותיו, למילותיו, לקולו, למבטו התכול

היו לו עיניים טובות..כאלה שאין לכל אחד.

עיניים תכולות וקטנות.

טוב, אני יודעת שכולם מתים בסוף

אבל הסוף הזה הגיע מוקדם מידי.

רציתי עוד..

רציתי לתעד אותו..

רציתי להגיד לו שוב ושוב כמה אני אוהבת אותו..

רציתי לומר תודה על כל מה שעשה למעני..

והוא פשוט נעלם לי..

נפטר מהעולם.

אז לפעמים אני אומרת לעצמי,

וואלה, איזה כייף לו, אין לו דאגות יותר..

הוא אי שם במקום נפלא..

אבל אז האגואיזם שלי משתלט ואני שוב חושבת על עצמי

שוב חושבת ושואלת אבל למה? למה בטרם עת?

כששואלים אותי: "בן כמה הוא היה?"

ואני עונה: "70 וקצת"

אומרים לי: "אה נו..הוא הספיק לחוות את החיים, הוא הספיק לעשות המון"

זה הכי צורם לי..

אז מה אם הוא היה כבר בן 70 וקצת? זה אומר שזה הזמן למות? שזה בסדר?

זה אומר שהוא לא היה יכול להשאר איתי עוד קצת?

ואני אומרת: "כן, אבל אני צריכה אותו כאן לפחות עוד 20 שנה"

אני כבר ילדה גדולה אבל זה לא אומר דבר..

זה לא אומר שאני לא זקוקה לאבא שלי..

לאבא הספציפי הזה.

האבא הזה שפינק אותנו, שתמיד אמר מילה טובה כשקשה,

שתמיד חייך וצחק צחוק מתגלגל לכל שטות שלי,

שתמיד עטף אותי באהבה ללא תנאי..

שתמיד הוציא אותי מהבוץ כששקעתי בו.

כבר ארבע שנים של געגוע צרוף.

זה לא עובר, זה לא מרפה, זה שם וכאן ובכל מקום.

ועכשיו זה גם כאן, בקפה.

כי אם אני כאן, גם הוא כאן.

כבר ארבע שנים בלי אבא.

עם געגוע צרוף.

תודה לכל מי שקרא.