אני מניחה שלא קל להיות נשואה, באמת שאין לי מושג ירוק איך זה. לא כיף להיות אלמנה, אחרי 20 שנים של חיים עם אימא אלמנה יש לי צל של מושג איך זה, אבל כמה שזה לפעמים כיף וחופשי.... גם רווקה זה לא כיף להיות.

האמת שאני לא כלכך לחוצה להיות חצי של שלם אבל אימא כן (לחוצה עליי), וכרגע כמעט ולא נשארו לי חברים וחברות בודדים, כל יום אני שומעת על עוד מישהו שבקשר רציני כזה\ מתארס וכו' וכ'ו. לאחרונה התחיל להיות קטע חדש של יציאות של זוגות מה שמשאיר קצת לא קשורה.. כשהתחלתי להתמרמר על כך באוזניי של חבר "רווק", התברר לי שאפילו הוא, על אף שבועותיו, גם הוא איתם.

אני חשבתי שאני מחוץ לשוק, השנה קרו מספיק דברים שגרמו לערעור האמון שלי במין הגברי ובכלל במין האנושי, ולכן לא רק שאני לא לחוצה לקשר אז אם כבר אני מעדיפה לקחת לאט, בניגוד לנטיות העבר שלי. החודש יצא לי ללמוד קצת יותר.....

סצינת הדייטים כרוכה במליון מסיכות, במקרה הטוב יוצאים מספר פעמים ואז באמת נהיה משהו רציני, לרב נפרדים בחיבוק ונשיקה. אני תמיד חשבתי שאני מעדיפה להיות עם מישהו שאני מכירה קודם במסגרות אחרות, ככה ענייני האמון פחות מפחידים אותי, ברגע שהתחלתי "לצאת" גיליתי תהום עמוקה של אישיוז.

תכלס, אני לא מקנאה בגברים, לנסות להבין מה אנחנו רוצות שאנחנו בעצמנו לא יודעות בדיוק מה זה,

להיות נחשקות ושולטות (אגו)  אך גם חמות ואוהבות (רגש), מישהו להתנשק איתו, מישהו לרקוד איתו בגשם ומישהו לאכול איתו סושי. מישהו שאוהב כלבים, מישהו מצחיק וגם חכם, מישהו שמקשיב ומישהו שמתגרה.

דון דרייפר, דילן מקיי, גרגורי האוס ועוד לא מעט דמויות שחקוקות לנו במוח בתור איך גבר אמור להיות.. אבל אנחנו לא באמת רוצות מישהו בוגד כמו דון או רשע (וכלכך מושך) כמו האוס הרי..... אנחנו מתוסבכות אבל רוצות איזה מושג לא ברור שנקרא "אמת".(מהי? זו כבר שאלה אחרת שהפוסט מודרניזם יגיד שאי אפשר להגדיר אותה).

עסוקות בלהראות אדישות, בלשחק משחקים, להיות מוצלחות וסופר אינטיליגנטיות\ סקסיות....

ואז, פתאום, מבלי ששמת לב יגיע מישהו שלא משחק משחקים, יפתח לך את הדלת, יסדר לך את הכסא במסעדה, ידאג לך, ישים לב כשקר לך בקולנוע, יקשיב לכל ה100000 סיפורים שלך ועוד יטרח לזכור אותם, יצחק מהבדיחות שלך גם כשהן טיפשיות.

ואת, טיפשה שכמותך, שקועה בפגיעות הקודמות בך, ששכחת לשים לב ולהוציא את הראש מהתחת החמוד שלך ולהבין שהפסדת אוצר, זהב טהור. בא לי לבעוט בעצמי.

מישהו אמר לי פעם, "שכדי שגבר יהיה ג'נטלמן, אישה צריכה להיות ליידי",

האמנתי לו לזמן מסוים, האמנתי שאנחנו צריכות לסבול כדי שגבר יהיה קשוב אליי, האמנתי שזה צריך להיות קשה ושאם זה קל זה כנראה יותר מידי טוב ושלא מגיע לי את זה. ואז כשהגיעה הזדמנות אמיתית, אחת כזו שנדיר שתדפוק על הדלת שלי פעם אחת בכלל, מישהו עם מוכנות אמיתית להעניק לי את כל מה שרק יכולתי לבקש ולרצות, כל מה שאי פעם אחלתי לעצמי... מישהו שאוכל להעניק לו את כל האהבה והחום שאני מרגישה שיש בי, דווקא איתו דפקתי את זה.  כי לא הקשבתי לעצמי. ולא הייתי אני.

למדתי המון בתקופה האחרונה, להפסיק לקחת את עצמי קשה מידי, שאני צריכה פסיכולוג ומייד, שלא משנה אם בא לי זוגיות או לא- בדידות זה באסה,והריקנות שמחליפה אותה או שמגיעה עמה.. עוד יותר מדכאת.

למדתי בעיקר שלא משנה כמה אני לפעמים לא סובלת את עצמי, אני זה כל מה שיש לי.

אה ושעדיין יש לי בעיות אמון, אבל יש אנשים שמגיע להם לקבל את זה כי זה חשוב

you gotta have faith. אינשאאלה.

נ.ב סרט מומלץ- אמון TRUST האל הארטלי. (ישן אבל טאאאוב). 1990 (השפיע עליי ועל הסרט שלי רבות).

ושיר, FAITH בביצוע של לימפ ביזקיט (ג'ורג מייקל במקור).