הוא שם, תמיד כמה צעדים לפניי. הוא לא מסתכל לאחור. אני מרגיש אותו. אני יודע אותו מהתחלה ועד הסוף שאיננו. ובכל זאת הוא אוחז בידי, ממהר דוחק ומזרז. אין לו פנאי, הוא חי שם מקדימה. לפעמים הוא רץ מהר מדי ואני מנסה להדביק אותו. לא מבין לאן הוא הולך. מבצע פניות חדות בלי לאותת. היי, חכה לי רגע. והוא אין לו אפילו שבריר שניה של זמן. אוחז ביד ימין ומותח את קיומי הלאה. לשם.

הוא שם, תמיד כמה צעדים מאחוריי. הוא לא מסתכל לפנים, עסוק רק במה ששם. אני יודע אותו מהסוף להתחלה שלא היתה. ובכל זאת הוא אוחז בידי, מעכב, מתעצל ונגרר. יש לו את כל הזמן שבעולם, הוא חי שם מאחורה. לפעמים, הוא כל כך תקוע, שאני חייב לגרור אותו. נתקע על שטויות, מתחפר, מתבצר, זוז כבר אני אומר. והוא, נמרח על הרצפה ובוטש בקרקע ברגליו כמו ילד קטן. אוחז ביד שמאל שלי ומותח את מהותי לאחור, לשם.

ולפעמים הם שניהם, איתי, באותה הנקודה, עומדים במקום. נעים יחד. הכל בסינכרון מושלם.

אני מכיר אותם, הם אני ואני. וגם אני אני.

אני האני מעכשיו, אני ההוא מהעבר וההוא האני מהעתיד.