אפשר להיות פסימי ולו ליום אחד

לרוקן בשקט את חצי הכוס המלאה ..

זאת שמצפה ממך להביט בה שנים כבר חצויה..

זהו.. מותר להתעצב על ליבך..

זאת הלכה.. וההיא הגיחה..

ולו רק ידעה...

שאת הקסם עושים.. ולא לוקחים..

כשחיוך מגיע מן הלב.. הוא אמיתי והוא בזכות ולא בחסדיו של אף אדם..

לרגע נחנק קולי... מלהגיד לה ... "לא גזלתי מעולם גבר של אישה..

מעולם לא הייתי צריכה ...

 מעולם לא שיחקתי תפקיד של הזויה שהשעון דחק בה

לאותן פינות משוגעות על שיר הרווקות המסיים בפזמון האגו הנורא..

מעולם לא חשקתי באחר.. מעולם לא רציתי דבר...

ובעיקר מעולם לא רציתי בלרצות דבר

שבסך הכל נולד איתי... 

באותו בית חולים קטן וישן..

בעיר תחתית אחת..

המזכיר לי שמתנות תפקידן להתקבל

ביום שהנך נולד..

מתנות..

תפקידן להלקח..

ביום בו אתה מפסיק להאמין בקיומה הפנימי של

הנפש

ובעיקר בהיתחברותה לאותה נשמה..

 וכשם שהתיישבה בתוכך..

ביום מערומייך הראשון...

כך תלקח ביום מערומייך האחרון...