אתמול הגעתי תשושה הביתה. ארבע ומשהו אחרי הצהרים והילד נרדם במכונית. אסור להרים משאות כבדים אחרי תרומת דם. הבן שלי ממש משא כבד. פתחתי את דלת המכונית, ניתקתי את חגורת הבטיחות, לקחתי נשימה ארוכה ולקחתי אותו. חלשה חלשה מנטרלת את ההזעקה, עולה לקומה השניה כבר באפיסת כוחות ומניחה את הילד במיטתי. הזדמנות. אפשר לישון. נשכבתי קצת על ידו אבל לא יכולתי להירדם. אני לא יכולה לישון כשיש עוד "משימות" עם זמנים לביצוע.

ניסיתי להעירו אבל לא ממש הצלחתי. הוא כבר קם לשתות, קם לשירותים אבל לא התעורר.

היום בשתים לפנות בוקר קם לחלוטין. היה רעב. הודעתי לבן זוגי שנכנסים למשמרות. אני עכשיו, הוא אחר כך. הסכים והמשיך לישון. ירדנו שנינו למטה ואכלנו ארוחה לילית שכזו. בדקתי את הרוח ("אמא, שוב את עם המצנחים?") והתלבטתי אם לנסוע לצפון, לטיסה תרמאלית או להתעצל ולטוס בנתניה טיסת רכס. להפתעתי אחרי הארוחה הילד הודיע שהוא מוכן להמשיך לישון אבל בתנאי שאשן יחד איתו במיטתו. בשעה כזו אני לא בקטע של חינוך ולאור הנסיבות נדחקתי למיטתו ונמנמתי.

כאבים קלים בגב העירו אותי ובבוקר עברתי לכמה דקות למיטתי. הייתי צריכה להחליט כבר לאן לנסוע. ישבתי במטבח ולקחתי טוש שחור. כתבתי על פתק אחד "מבוא חמה" ועל השני "רכס". אבי צחק עלי ושאל "למה לא מטבע?".

"לא טוב לי מטבע. אז יוצא מה שעמית רוצה ולא מה שנכון לעשות".

הטלת המטבע האחרונה שעשיתי לפני כמה ימים עם עמית מהעבודה שלי הייתה בחירה של בין רע לבין גרוע אז לא רציתי את אותה קארמה על הריחופים.

עצמתי עיניים וביקשתי שיצא לי פתק עם מה שהכי נכון לעשות. הכי נכון מבחינת הזמן שאני משאירה את המשפחה בלעדי, הכי נכון מבחינת ההתמקצעות שלי בתחביב והכי נכון בכלל, בשביל הנפש.

"מבוא חמה" ניצח והתארגנתי ליציאה. התקשרתי לבחור שהיה אמור להיפגש איתי שם ואין קול ואין עונה.

"המכונת כביסה צפצפה" הודיע לי הבן זוג.

עלינו יחד לקומה העליונה ותוך כדי עבודה הוא ניסה לברר.

"תגידי, כמה פעמים נשארו לך לנסוע למבוא חמה"?

"זה לא תלוי במספר הפעמים. אני סופרת שעות טיסה."

הוא התחיל מחשב את חישוביו ויצא לא מעט פעמים. מדכא משהו.

שנינו מחכים שאוכל לטוס כבר בתבור שהוא יותר קרוב לבית ויותר מאתגר כי אפשר לצאת ממנו לטיסות מרחק.

יצאתי מהבית והבטן אמרה לי לנסוע לתבור. לא סתם ההוא לא עונה. לא סתם.

התקשרתי למדריך שלי כדי לקבל אישור לטוס בתבור. זה היה יותר לקבל חיזוק שאני בסדר.

שאני יכולה ללכת לשם לבד בלעדיו. האישור הגיע. מיד טלפון למי שעשוי להיות שם.

יש אנשים שאני מכירה. נרגעתי.

השמים כחולים. מידי פעם עננים. ראות טובה. אני הולכת ומתקרבת וחושבת. משננת לעצמי עשה ואל תעשה. נשימה ארוכה ושירים שעושים כיף.

בתחנת הדלק אני רואה הרבה פנים מוכרות. יש טרמפ למעלה והכל בסדר.

הייתי פה. עשיתי את זה כבר.

תור להמראה. מתמקמת ומסדרת את הציוד שלי. בודקת את המצנח הרזרבי. מניפה. מוציאה קוצים.

מוכנה. מבקשת מבחור נחמד שישים עלי עין.

מניפה ויוצאת.

היייייי אני שוב בתבור. שלום לך נוף, שלום לכן תרמיקות. המטרה שלי הייתה לצבור זמן. טסה ימינה. טסה שמאלה. מצנחים מעלי. מצנחים מתחתי. מסתכלת אם אני מפריעה. מסתובבת בתרמיקות אבל לא עוזבת את ההר. חשבתי שכבר אף אחד לא יצא היום. אולי זה לא יום טוב? הנה אף אחד לא יצא. מסתכלת לכיוון שדה הנחיתה. "אולי מספיק? לנחות יזום ולחזור הבייתה?". התלבטתי. התחלתי לחזור ואז פגשתי אותה. תרמיקה חזקה שמשכה אותי כאילו אומרת לי "לא חמודה שלי, את עולה יותר גבוה. יש לי תוכניות אחרות בשבילך היום".

התרחקתי קצת מההר בגובה של קצת יותר מ 1200 מטר. עם ההתרחקות התחיל צליל הבכי של הואריו כלומר התחלתי לאבד גובה. מותר לחזור? זה לא מסוכן? ליסייד ועוד כל מני קללות. אם לא יודעת לא מסתכנת. ממשיכה הלאה.

משיכה קטנה למעלה. שלום לך תרמיקה. "יש! מצאתי תרמיקה בדרך!" הסתובבתי איתה קצת. כל הזמן הסתכלתי למטה וחשבתי איפה אני הולכת לנחות. התקדמתי עוד קצת והנה עוד תרמיקה. איזה יום נהדר!

חזקה יחסית. מצוין! הסתובבתי בה והסתובבתי והנה רכס יבניאל. הנה מאגרי המים. אני לא יודעת אם שמעו אותי המרחפים האחרים. זיהיתי שיש כמה מאחורי ומשמאל לי, לא ממש לידי. צעקתי "תודה! תודה אלוהים!". ממש הרגשתי צורך להודות.

הואריו עוד צפצף אבל רציתי כבר לעבור את הרכס. חסרת סבלנות שכמותי. הרי למעשה אני יודעת שעלי למצות את התרמיקה אבל נורא רציתי כבר לראות מה יש הלאה. הלאה. להתקדם.

הלאה הלאה והתחלתי לאבד גובה. לא מצאתי שום עילוי. שום תרמיקה נחמדת. למרות שהיה טרקטור בשדה. למרות שהיו שדות חלקם קצורים וחלקם מעובדים. ראיתי מצנח נוחת לפני וחשבתי שזה רעיון מצוין לנחות על ידו, כך לא אהיה לבד.

נחתתי אחרי יבניאל והשמחה מלאה אותי. במכשיר הקשר שמעתי את תם אומרת "אני ואפרת נחתנו ביבניאל" אז הבנתי שהמצנח ההוא היה למעשה המצנח של תם.

רגלי נגעו בקרקע והכחול של המצנח ירד לאט לאדמה. התנתקתי מהרתמה ורצתי לעבר תם מרוב אושר. היא בזבזה את כל המים שלה בלעשות לי "זובור" הכי מרענן שיש.

מקפלות את הציוד ונעתי לעבר הכביש. הרמתי את היד והמכונית השניה נעצרה. ברלינגו לבנה. כמה מזל טוב מורעף עלי ביום אחד. הנהג הסכים להמתין לתם. שתינו במכונית. אני מאושרת כי נחתתי ביבניאל והיא עצובה כי היא נחתה ביבניאל. ברור שהמטרה היא לנחות כמה שיותר רחוק, אולי חוף סוסיתא זה מספיק טוב.

האמת? חשבתי שיצא לי שוב לעזוב את ההר רק בעונה הבאה. לא חשבתי שאספיק. הפתעה מצוינת. תודה לך ד' שלא היית זמין. רציתי גם נורא להודות לבעלי שדחף אותי לצאת ולנצל את היום הזה. הגעתי עם כזו תחושה שבא לי לפצפץ אותו בחיבוק. כשהגעתי הוא היה גמור מעייפות. שכב על המיטה והלגו למרגלותיו. הילד הקטנטן ישב ערום, שיחק ובעלי בקושי מחזיק את החלקים. "הי...קום רגע, קום!" הרים חצי ראש. חיבקתי אותו בערך כזה. לא מבין ממה אני מתלהבת. אולי גם אני עוד חודש לא אבין ממה התלהבתי. אז הנה כתבתי. שישאר.