מילים שלוחות
מילים - כמו חיוך, כמו מבט נוקב - יוצרות אדווה. ידיעה זו מטילה אחריות רבה, ומחדשת תדיר את האהבה לבני אדם. אל תוך הים הרוגש הזה, בו אדוות משלכם נוגעות בי, אני שולחת גם מילים משלי - סיפורים, רשמים, שאלות חיים להתבוננות ושאר פירות (-:}>
פוסטים פופולאריים
-
גם אני רק בת-אדם...
19/5/11 | 2567 צפיות
-
יותר לא אבקר שם... [ליום השואה]
29/4/11 | 2224 צפיות
-
אפודה "גם וגם" - בעיקר תמונות
7/4/12 | 4276 צפיות
-
"מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה כאן!"
13/4/12 | 3106 צפיות
-
ככה הם מדברים [ ב ]
20/1/12 | 2266 צפיות
-
עצמאות - ערך חשוב גם ביחסי אהבה
28/4/10 | 718 צפיות
פוסטים אחרונים
מילדות לנעורים - פרק ראשון
מילדות לנעורים פרק ראשון חבילות מאמריקה, שוקולד משוויץ וסלאמי הונגרי מרומניה ~ ♥ ~ בנעוריי לא היה כל סיכוי שיקרה לי מה שקרה באותו ערב ריקודים, כעבור שנים...*) המלתחה האקסקלוסיבית שלי,הייתה מ"סלון לוֹטֶה", הלוא היא ה"פ.ד." [הפוילישה דריפקה] של אֶרְנְסְטְל, בה דובר בפרקים הקודמים. אחת לחודש הייתי דרוכה לראות ולשמוע אותה עולה במדרגות, בכבדות יתרה מן הרגיל, מתנשמת-מתנשפת, בשל האריזה הגדולה שנשאה, כשהיא מגששת לחוש את המדרגה הבאה. ארנסטל עלה לפניה בידיים ריקות, וכל כך למה? משום שהיה סנדלר אורטופדי מדופלם בעל תעודה, שהעידה על כך באותיות גותיות מרשימות, ואילו לוטה, הפ"ד, רק סתם אישה פשוטה, לה "עשה טובה" כשהתחתן אתה בקפריסין. כל אחד מהם ידע בדיוק את מקומו ותפקידו.
אפשר לתמוה מה טעם ראתה בתו של ארנסטל מניו יורק, לשלוח ללוטה הגוצה מישראל, מלבושים במידה 38. אז נכון שהשתיים לא נפגשו מעולם, אבל תמונה, יש להניח, כי שלח לה... לוטה לא נעלבה. תמורת הכסף שהרוויחה ממכירת הבגדים הקטנים, שמחה לבחור שמלות במידות גדולות, אך לא די גדולות, שכן לולאות כפתוריהן נפערו על שדיה הגדולים הזקורים כחרוטים. מה שלא הכילו גביעי החזייה גלש כשני קיגלים ורדרדים מתחת לכנפי הכתפיים המרפרפות של שמלות הקיץ. על מנת לשוות לשמלות הקונפקציה לוויית חן נשית, נהגה לעטר כיסים ואמרות בסרטי תחרה, מהחנות של גרוס המשקפופר.
למחרת היום, כבר ידעתי - היא תקיש בדלת ותאמר לאימא ב"גרמנית משתדלת": "פְרָאוּ דוקטור, הגיעו כמה דברים נחמדים בשביל הילדה, היא יכולה להיכנס למדוד" והילדה לא חיכתה להזמנה נוספת...
בחורף היו לי חליפות סקי יפהפיות, אף כי רק פעם אחת ירד במחוזותינו שלג קטן כדוגמית לטעימה.**) בקיץ הפתעתי את חברותיי בשמלות פרחוניות, מפוספסות, באחת צהובה עם פרפרים שחורים ובחצאית קלוש שחורה עם נוצות לבנות... אימא, בגישתה התכליתית, מצאה פתרון נוח במלבושים שבאו מ"סלון לוֹטֶה" ולא נתנה דעתה אם לגילי הם או לא, העיקר ש"ישבו" עלי טוב. ואבא - נו, הוא הלוא היה משוחד לגביי ואמר תמיד: "כל מה שאת לובשת שטֵייט דיר גוּט" [עומד לך טוב, בתרגום מילולי]. רק אחרי הסיפור המוזר, שעוד יסופר, על אפי המציל, החל לבקר בעיניים קפדניות כל בגד שבא "פוֹן דִיזֶה דְרִיפְּקֶה" [מהדריפקה הזאת] ושמלה אחת, שכל כך קסמה לי ו"ישבה" וגם "עמדה" עליי טוב, לא עברה את הצנזורה, כי נראיתי בה, "ממש אישה", לדבריו, והמקרה ההוא עם אפי רדף אותו ולא נתן לו מנוח ימים רבים... ~ ♥ ~ כתבה אנה פראנק ביומנה כי סיגלה לעצמה נוהג: כדי לא להרגיש כל כך ענייה, הרשתה לעצמה את ה"לוקסוס" - לשפוך שארית מהקפה לכיור. הפרט הזה עלה בי, לקראת הזיכרון הבא, שכן מופיע בו דבר המותרות היחיד שאימא הרשתה לעצמה ולנו, ביום המשכורת.
בעיניים בורקות כשל ילדה, שאך זה קנו לה בובה חדשה בשמלת אורגנדין, נכנסה הביתה, תלתה את התיק על משענתו של הכיסא ליד הדלת, התיישבה להסיר את נעליה הגבוהות, וקמה לפשוט את "בגדי היציאה", שלא היו ראויים לשום "כניסה" מרשימה. כשהיא לבושה כבר באחת השמלות הישנות של "אתא", נחפזה לנטול ידיה, נמרצות, כאילו עומדת היא לבצע ניתוח בקרביו של מאן-דהוא. או אז שלפה מהתיק הגדול, חבילה שנארזה בחתף בנייר עיתון, על-ידי מיסייה ארמנד - הסוחר הקבוע שלה. כרבים אחרים ישב גם הוא על אחת המחצלות בדרך הראשית ממחנה העולים לתחנת האוטובוס, שם הציג מרכולת מגוונת ומשובחת, לאור היום, כְּזו שבמרכז לא ניתן היה להשיג גם באישון ליל... פתחה את דלת ארון הבגדים של "הצד שלה", ודחפה במהירות את האוצר הגנוז, בין לבניה וממחטותיה. [אכן, היו ממחטות פעם...]. העיתון נשמר לרפד את תחתיתו של פח האשפה.
למרות כל החופזה והלהט - עת לכל דבר ודבר לכל עת ואין להקדים את המאוחר. אחרי ארוחת הערב שבה וניגשה לארון, ברוב כבוד והוציאה מן המחבוא את חפיסת השוקולד הראשונה מתוך התריסר. על עטיפתו הצהבהבה היה רשום באותיות זהב מסולסלות – Suchard. מתוקף נסיבות מצערות, מיניתי עצמי להיות זו שתפתח את העטיפה, לבל יישנה המקרה ההוא - כשבקילוף פזיז, נקרע הפרס הטמון בין העטיפה החיצונית לנייר הכסף - אוסף יפה של ציורים מפורסמים, ביניהם שלוש מונליזות, כי לא היה לי עם מי לעשות "החלאפות", שכן לאף אחת מבין חברותיי לא היו הורים שקנו סמוך לבית העולים בשוק שחור, כאילו היה שוק לבן.
"איכשהו" תמיד אזל השוקולד, הרבה לפני המשכורת הבאה, כי דלת הארון לא הייתה נעולה והפִּרצה קראה... מי שטבע את האִמרה: "מים גנובים ימתקו", לא ידע שעל אחת כמה וכמה – שוקולד...! ~ ♥ ~ כשעבר ישראל, הילד המוכה, לשיכון הוותיקים, באה משפחת ג. להתגורר בדירה שמתחתינו. הטעם לעובדה שלא ציינתי את "השם המפורש", אינה משום שראש המשפחה היה בעל תפקיד בכיר ב"מוסד", אלא מחשש להזיק לו - שמא הפקח מטעם המדינה, עדיין מחפש אותו, אחרי שישים שנה, על סחורה שאסור היה לו להחזיק ולא כל שכן למכור, בתקופת הצנע.
מצא לו אדון ג. עם נקניקיו היכן לגור! האדון מיקי שגר מעליו, לא היה צמחוני כלל וכלל... בכל הזדמנות מתאימה יותר או פחות היה מכריז: "ביום שלא יהיה לי תיאבון לחתיכת סלאמי, תדעו שזהו-זה!" אין להתפלא אם כן שהשניים התיידדו במהרה והסוחר מן הקומה התחתונה, מצא "מקלט נקניקי" בדירתו של השכן מן הקומה העליונה.
אך רחשה השמועה ברחוב שהפקח בסביבה, החל המרוץ במעלה המדרגות עם מזוודה, סלים וקרטונים מלאים במיטב הבשרים המעושנים, הנקניקים והנקניקיות. בין אם בא הפקח לבדוק בין אם לא, מר ג. היה נדיב והשאיר תמיד "דמי שמירה"...
תנאי קיום אלה של מתח מתמיד, הטביעו במר ג. את חותמם. מרוב טרדה וחרדה היה מעשן סיגריות בשרשרת, עד שחרכו את פנים האצבע והאמה והשחימו את ציפורניהן. מתרוצץ היה אנה ואנה, קפוץ-שפתיים ופוכר אצבעות, יען כי לעולם לא ניתן היה לצפות אם מצפון תפתח הרעה או שתפתיע דווקא ממזרח...
המקרר המרובע הקטן שלנו הכיל רבע בלוק קרח ומצרכים בסיסיים בלבד. אף סיר לא נכנס בו, מה גם שתבשילים נאכלו בו ביום. כשדוב יוסף הכריז על משטר הצנע ובשר היה בקיצוב, אצלנו תלה לפחות סלאמי הונגרי אחד על דופן האצטבה הירוקה במטבח ולאבא היה תיאבון לחתיכת סלאמי ולעוד אחת - סימנים מובהקים שחזרו ואישרו כי שעתו לפרוש מן העולם הזה, טרם באה ... ~ ♥ ~ ♥ ~ ♥ ~
|
תגובות אחרונות
-
דיוטימה
בתגובה על מול חלון ראווה לבגדי גברים...
-
מרב 1956
בתגובה על במענה לתגובות האחרונות על "שיחות עם הילה (15)"
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על הילה גאה בהישגיה בכיתה א' וסבתא גאה בהילה
-
מיכאל 1
בתגובה על שיחות עם הילה - (15) לקט אחרון כתשורה לראש השנה
-
רחלי45
בתגובה על אבן לא שואלים
-
רחלי45
בתגובה על התמונה החסרה
תגובות (82)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לנוכח הפרק השמיני הרגשתי שנכון להתחיל
בפרק הראשון. את העולם הפנימי נהוג להכיר
מבראשית. וכאן, אכן מצאתי התחלה
כזו, הנמצאת בפרטים הקטנים.
היום בעולם השפע קשה לדלות ולהעריך
היותר מדי - מבלבל
שלא כמו אז שללוקסוס הייתה משמעות וטעם
והיה יותר יש מאין (במושגים פנימיים)
הדמויות שבונות את העלילה
מעידות על הדינמיקה היפה והפשוטה
ועל העושר הפנימי המלווה ובונה אותנו
לאורך חיינו.
הה, לגמרי במקרה גיליתי את תגובתך!
שמחה שנעים לך במחוזות ילדותי והריהם פתוחים לשיטוטייך לפנים ולאחור, אל "קפה נוגה".
גם אני אסור בקרוב לבקר בסיפורך...
תודה יהודית ושבוע מבורך לך ♥
אני קוראת את סיפורך מההתחלה ושמה לב לפרטים הקטנים הנותנים חיים לדמויות ומניעים את העלילה. נעים לי מאוד להלך במחוזות ילדותך,את כותבת נהדר. מחר אקרא את הפרק הבא להשאר עם חוויות קריאתי. תודה
שמחה לתגובתך. תודה מנור ♥
מענין שדוברי הגרמנית הסנובים האלה
השתמשו בביטוי היידישאי "פוילישע דריפקה"-
כלומר מקורם לא כל כך רחוק...
אימו של אבי היקה העדיפה שיתחתן עם גויה גרמניה
ולא עם אימי - שכינתה אותה "אוסטיודין" דוברת גרמנית.
אבל את הביטוי הנ"ל ודאי לא הכירה האם...
אסתר,
כתיבה של ספור נפלא מהול בהומור על אותם הימים,
כאילו כתבת את תולדות חיי.
מרגש,
חבילות מאמריקה, שוקולד משוויץ וסלאמי הונגרי מרומניה
כל הדברים הללו הזכירו לי בחיוך את הקומדיות הישראליות כגון, "אלכס מאוהב" ו"אסקימו לימון". בשבילך הם לא סתם סרטים, כי את הרגשת וחווית על בשרך את הימים הקשים.
דיוטימה יקרה, את מספרת בחן רב על כל התקופה ויותר מכל אני אוהבת את ההומור שלך.
שישו ושימחו היה בבניין שלכם. הכל היה מרוכז תחת אותה קורת גג: הלבשה לילדה מהפוילישה דריפקה ונקניק מאדון ג. (שימי לב שאני שומרת על הסודיות) :)))
את אלה כן,
אבל לא את הכיף שהיה באלה אז...
והפשטות שאבדה.
שלא לדבר על הראש שכיום ישר מחשבן את כמות הקולסטרול והגלוקוז
אוי, רחוקה-רחוקה מנסיכה! כבת יחידה להורי הייתי בבת-עינו של אבי, זה כן, אבל יש די בפרקי הזיכרונות - כמו ב"ואז באו ימים אחרים" - להעיד שהדלות הייתה במרחק פסיעה גם בביתנו.
תודה מארי ושבת נעימה לך ♥
גם אני זוכרת את אתא, ממחטות בד, עיתון לריפוד הפח, אוספי תמונות, שיכון ותיקים, לחיות עם שכנים ומקרר קרח רק שאני זוכרת גם דלות ואת לעומת זאת, היית נסיכה אמיתית.
יופי של סיפור.
ב ת י א ב ו ן
את אלה דווקא קל להשיג גם היום... ! :~)
איזה יופי לגלוש לעבר. ויש לך גם כושר כתיבה , יכולת לספר, עברית משובחת, תענוג לקרוא
שבת שלום לך
צבי
תודה עמוס ושבת נעימה גם לך ♥
אתוודה, אולי תצחקי, לא שלחתי לך קישור הפעם, בגלל הסלאמי הלא כשר...
והנה הגעת וגם מצאת את הפרק מעניין מאוד.
תודה לך יעלי ♥ [שמך כשם נכדתי הבכורה].
תודה, אחאב חביבי, וסוף שבוע נעים לך ♥
את באמת מצליחה לשחזר את האווירה של אותם הימים.
שבת שלום, עמוס.
תודה, שהבאת!
נחכה להמשך...
וחברתי הטובה ביותר משפחתה הייתה מקבלת חבילות
מאמריקה עם שמלות יפהפיות, הבעיה הייתה שעל רקע זה היא רבה עם אמא שלה שרצתה שתלך עם השמלות
לביה'ס, אבל חברתי רצתה ללכת עם מכנסיים קצרים
כמו כולנו....ןתודה על הספורים שלך.
יפה מאד..
דיוטימה היקרה
כוחה של הנוסטלגיה, על פי ג'ימיסון, הוא ביכולתה להמיר היסטוריה "אמיתית" לכלל פעילות "בידור" (אין הכוונה למילת גנאי). וזאת באמצעות פעילות פנאי - עולם חברתי דרכו הפרט מגשים את תרבותו, הופך אותה לחלק מפולקלור ומפיץ אותה בציבור רחב. ואני אוסיף מזווית העין של ה"אמן" – כדי לעשות זאת דרוש כשרון מספר ויכולת למשוך קהל. זוהי ה"כריזמה" של האמן ומספר הסיפורים המוכשר.
ואכן, מעבר לכוח התיאור היפה והסדור, כמו שצריך להיות בסיפור טוב, ומעבר לרגש הרב המושקע בסיפור הזיכרונות שלך, ומעבר לצביטת הקנאה הקלה שאני חש נוכח יכולתך לזכור פרטים רבים כל כך, המעידים על חדות זיכרונך (ואיכות מחשבתך) איני יכול להתעלם ממה שזה עושה לי אישית, וכצופה "מהצד" המביט ורואה מה זה עושה לקהל קוראיך. ראשית משום שהסיפור מעורר אצלם זיכרונות נוסטלגיים משלהם, מאחר שלחלקם זיכרונות משותפים ודומים לשלך, כמו על תקופת הצנע (אשר למרות כוחה המייפה של הכמיהה הנוסטלגית אינה מצליחה להסתיר את קשייה ואף יסודות עצובים ועד כעורים בה), יותר מכך, הסיפור מעורר ומעצב את הזיכרון הקולקטיבי שלנו (גם של מי שלא חווה בעצמו את התקופה), כמו התארגנו כולנו לשבת ביחד בסדרת ערבים, במועדון חברים, כדי לספר את עברנו המשותף.
ואכן כך כתבה דר' ליאורה גביעון (רעייתי) במאמרה "תרבות פנאי (leisure) מאורגנת כמקדמת נוסטלגיה: ערבי שירה בציבור ביידיש בקרב ישראלים מבוגרים", כי השיתוף ה"מאורגן" מאפשר שימוש בנרטיב הפרטי והקולקטיבי כדי לחלוק עם הדומים לך (בסוציולוגית – "קבוצת השווים") סמלים, נרטיבים והיסטוריה הדומים לאלה שלך.
ואכן הרגש הנוסטלגי משתתף בעיצוב נרטיב (סיפר) משותף וזהות משותפת – ומכאן קצרה הדרך עד לתרומת הסיפר לחיזוק זהות לאומית משותפת - לא פחות מכך! (כך, בצדק ציין צבי סבג את ערכו של הסיפור כמתאר את המדינה בהתהוות). כי זהות כזו אינה מורכבת רק מאירועים גדולים, מאבקים פוליטיים וחברתיים, מלחמות, שכול קורבן וטראומה. אלא גם מחיי יומיום נטולי "גדוּלה", משגרה משותפת, ובמקרה זה - מתרבות הפנאי ונוסטלגיה ה"מאורגנת" באופן וולנטרי. שיש בה מספרת וקהל קשוב. בזכותך הופך הסיפור האישי הפרטי לחוויה תרבותית משותפת, המייחדת את קהלך מתוך כלל הציבור שאינו שותף לנוסטלגיה, אך יכול להזדהות עמה.
ואגב אף שאופי הסיפור,סמליו ותרבותו אירופאיים (או אשכנזיים) מסתבר שכוחו כזיכרון קולקטיבי רחב יותר ויוצר זהות משותפת חוצת עדות. ויוכיחו התגובות האוהדות והזכרונות הדומים באופיים של מי שאינם יוצאי אירופה. וגם בכך ניתן למצוא חיזוק לטענתי בדבר ערכו הכלל-לאומי של הסיפור.
אז מה, גם את היית "גברת מגונדרת" טרם זמנך...?!
תודה לאה יקרה על העונג שאת רווה מסיפוריי
כמה נעים לדעת! ♥
שוקולד היה משהו לראותו ולא לגעת בו
שמחה תמיד לקרוא את תגובותיך, עוזי יקר ♥
הנה אנחמך:
כמה שהיו לך - לי היו פחות, על בטוח:
בובה, דובון, פסנתר קטן מעץ ומשחק ריץ'-רץ'...
בעזרת הדמיון פיתחתי משחקים מחומרים שהיו מצויים בסביבה.
שמחתי שקפצת לבקר ♥
תודה לך, המשך חג שמח ו*
לאה
אתה יודע, יצחק, יש לי שתי חברות שומרות מצוות.
לא שלחתי להן קישור בגלל הסלאמי ההונגרי/רומני
אבל לא לקחתי בחשבון את הצמחוניים שבחבורה :-)
התקופה כשלעצמה אכן מתה מזמן אבל כל עוד
זיכרוננו מתפקד, העבר יוסיף לתבל את חיינו -
הן לעצב והן לשמחה...
תודה על שבחיך ועל "נאמנות הקריאה" ♥
אה, לשאלתך - כשבוע בין פרק לפרק.
דיוטימה יקרה,
תמיד ידעתי שהיית שובבה קטנה-גדולה...
- אז היית מבקרת אצל רופא השיניים?!?
העברת ברוח שובבית מקסימה את אותה
תקופה לא-קלה מבעד ל"סיפורים קטנים"
ששזרת אותם למסכת מרתקת, מקסימה!
אני ממליץ בחום לשלב את סיפורייך אלו
במסגרת לימודים בבתי-ספר על התקופה,
למשל, שיזמינו אותך להקריא; זה הרבה
יותר חוויתי מלימוד יבש גרידא.
מחכה להמשך...
מועדים לשמחה
עוזי
אפשר לכנות את התקופה ההיא "צנע", או -
"עידן החבילות מאמריקה".
תודה אסנת על התענגותך מהקריאה, זה נעים! ♥
ואולי הם שמורים בנו ככאלה כי אז היינו יפים בעצמנו...
אל נשכח שכילדים ניחנו בסגולה הנפלאה שמהר מדיי היא דוהה ואובדת - לקבל את העובדות כנתינתם מבלי לעשות סיפור מכל דבר.
תודה שוקי וימים יפים תמיד ! ♥
חרף כל אובדני הכושר בחיינו הבוגרים,
הילד נשאר שלם ותומך מבפנים...
יהיו גם יהיו "גילויים סוחפים"...
תודה מרינקה ועוד פעם חג שלם לך ♥
תענוג לקרוא אותך
ובהמשך רצוף לשורה האחרונה בתגובתך:
ואני תמיד נהנית לקרוא אותך !
זה עתה כתבתי לצבי, שאולי כך היה ראוי ללמד את תולדות המדינה...
תודה לך דן, על השיתוף ועל השבח ♥
ron294
לפני שעלינו ארצה בסוף שנות השישים,לאימא שלי הייתה אחות ושמה קלרה שהתגוררה במעברת הקטמונים בירושלים. היא עלתה לארץ בראשית שנות החמישים ולה היו חמישה ילדים. אימי תמר הייתה מאוד עצובה שאחותה קלרה, אשר התאלמנה מבעלה יצחק שנה בתום העלייה, נותרה חסרת כל ובמצוקה קשה. אני זוכר את החבילות שאימא הייתה שולחת לארץ. אבי משה ז"ל היה בעל בית מלון קטן בעיר טנג'ר ושמו "מלון אסטורייס", מלון קטן ואיכותי שאימא ניהלה. אימא שלחה במשך יותר מעשר שנים לדודה קלרה ולילדים חבילות מזון מכל טוב: שוקולדים משובחים, ואפלות, חלב משומר בפחיות, שמורי בשר דגים והמון ספרים בספרדית ובצרפתית, כולל גליונות עיתונים ישנים שהיו נפוצים בעיר ובעיקר "מוסף התרבות" של העיר טנג'ר . זמן רב החלה לשלוח גם בגדים. אלה היו בגדי ילדים בעיקר, בגדים שהיו במידות שונות ומקריות שכנראה אורחי המלון שכחו במלון. אלה היו כובעים קטנים מקטיפה, עם רשת שחורה לפנים. היו תיקי ערב נוצצים. היה חלוק גברים ממשי אדום, שכנראה הושאר על ידי אורח צעיר מגונדר. והיא גם שלחה שמלות ערב ממלמלה ומטפטה. היו סיכות דש עם אבנים נוצצות. היתה שמלת ערב ממשי סגול עם שובל ארוך, ועליה רקומים טווסים צבעוניים.וכמובן אימה שלחה גם שמיכות ופיג'מות מכל הסוגים, סוודרים עבי צמר ושמלות מלמלה קטנות.
אני זוכר שרותי ואסתר אחותי עמלו שעות בבחירת הבגדים שיכלו להתאים לחמשת בנות הדודים מירושלים.
אני בטוח היום כי הבגדים הללו לא התאימו לצעוד בהם במעברה. דודה קלרה סיפרה לנו באחד ממכתביה כי אהבה את חלוק הגברים האדום, ולפעמים לבשה אותו במעברה למרות לעג שכניה. היא ישבה עם החלוק על מיטת הסוכנות, ואכלה עם בנותיה את ארוחת הערב בארגז תפוזים שהורכבו לו רגליים. בערב הייתה עושה לבנות מופעים-בחו"ל היא הייתה שחקנית - ניגנה במפוחית ולבשה בנוסף לחלוק את הכובע הנשי עם הטול. פעם היא כתבה: "פה זה המקום הכי איום עלי אדמות אבל את ילדיי אגדל עם חיוך על השפתיים, לפחות שידעו כי גם במעברה אפשר לארגן מופעי ברודווי.
אסתר היקרה, כל קטע נוסטלגי שאת כותבת מעלה גם בי זכרונות ילדות, החבילה השבועית לדודה קלרה והילדים, חפיסות השוקולד והטורון (מעין חלבה ספרדית משובחת ), ועוד כל כך הרבה פריטים שלבטח המתיקו את חייהם.
תודה לך שאת תמיד מצליחה להעלות חיוך גדול בשפתיי.
רוני
ועל אף התלאות והמעט הימים האלו זכורים
כימינו היפים. פריבילגיה הנשמרת לבני הימים ההם.
ימים יפים
שוקי
תמונה אחת מאותה תקופת הצנע
מה שלום כולם?
אני כבר ילד אמיתי
ככל הילדיםםם...
כמה טוב לחיות
ולהיות..
ילד שאוהב את העולם
והעולם אותו...
פינוקיו... שמי.."
.
זה השיר שמתנגן לו לקריאת שורותייך,
בכל אחד יש את הילד שבו ומוטב שנשמר זאת
כי אחרת, החיים מצ'עממים...
מניחה כי נכונו לנו גילויים סוחפים עם התבגרותך
ממתינה בכליון עיניים
.
חג שמח יקירה ♥
בימי דוב יוסף הייתי ילד צעיר ובקבוץ אכלנו קציצות מלחם.
בשר היה לוקסוס. למרות הלול בקיבוץ, כל ילד קבל חצי ביצה קשה ביום. יתר המזון היה לבן, ולחם, ואפילו המרגרינה היתה בהקצבה.
אבי נהג לשלוח לקרובי משפחתו בירושלים חבילות תפוחי אדמה, מדי חדש בחודשו כי הם חיו בעוני משווע, לאחר שראש המשפחה נהרג בפעולה של אצ"ל.
סיפורך הזכיר לי את אותם ימים.
חג שמח !
דיוטימה אהובה
לאחר שאני קוראת אותך -
קוראת דרך קבע את התגובות של החברים
כי מענין אותי כל אחד והסיפור שלו
לאחר שאת מספרת ואני נהנית שבעתיים
אז שוב מצטרפת לרמי הב הב הב
חבר שלי מימים ימימה...אולי מהאצ"ל אולי מהפלמ"ח:)
וגם זוכרת סיפורים של אמא - על המשלוחה מארהב
של איזו משפחה שהיתה לה
על השמלות והשימורים וכל מיני דברים
תודה על השיתוף
ומחכה לעוד פרקים שבדרך
חג שמח
קראתי בהנאה מרובה, גם את הפרק הזה.
הרגשתי עד לכאן את טעמי השוקולד וניחוחות הנקניקים, שנעמו לי על אף צימחוניותי.
החיית באומנות רבה תקופה שכאילו מתה זה מכבר, מזכירה נשכחות.
מתי הפרק הבא?...
בשנות הצנע ה"אמתיות" עדיין הייתי תינוק
אבל גם אני זוכר את החבילות שהגיעו מהמשפחה באמריקה...
את קופסאות הליפתן האקזוטיות ואת הבגדים...
אני זוכר שאבי כתב להם שיש לנו הכל ואין צורך שישלחו -
אבל הם המשיכו לשלוח...
רק לחשוב איך שבדור אחד הכל השתנה כאן
והצעירים שבינינו אינם יודעים על מה אנחנו בכלל מדברים...
על כל פנים כתיבתך יפה ורהוטה ואני תמיד נהנה לקרוא אותך.
סיפורייך מרתקים, מרגשים ואותנטיים.
עונג צרוף.
חג שמח
הזכרת לי יקירתי שאימי היתה
מספרת לנו שהיה שוק שחור
ומוצרי יסוד כשמן ביצים, ועוד.
ואת תיארת את זה באוטינטיות
מופלאה שחשתי שאימי שאני מקשיבה לעוד
סיפור מפיה שחוותה זאת על בשרה.
סיפרה ששוקולד היה מצרך שחלמו עליו.
יקירה מה אומר לך....
בקשרונך את מצליחה לסחוף אותי
ולרתק עד הסיום וחשה שנשאר בי
טעם של עוד.....
איזה יופי של כתיבה כיצירת אומן
מפוסלת, ומצויירת.
אהבתי מאד.
תודה על רגעי עונג עילאי.
חיבוק לחג יקירה לי.
יו, כמה צחקתיייייי!
ולו רק בעבור זה תודה ענקית!! ♥
הספר, רוני, ממתין לספונסר...
שמחה שאת מוצאת את כל אלה בסיפוריי.
תודה, ליריתוש וחג נעים לך כלבבך ♥
מתי הספר?
כתיבתך גם היא סוחפת ונאה.
חג שמח יקירה
תודה לך, דיוטימה, חג שמח!!!!
את תקופת הצנע אני יודעת רק מספורים
אך דומה היה שזה הפך להרגל במשפחתי.
חבילות מאמריקה היו אטרקציה,
אך לבסוף קצת מאכזבות
אסתר יקרה,
אוהבת לקרוא את זכרונותיך,
תמיד מדליקים איזשהו זיכרון אבוד
תודה על החיוך שאת שולחת בין המלים.
חג שמח
דבי
נסעתי לשבוע ושבתי
ובינתיים אזלו *** כמובן שאשוב עם *
לשוקולד לסאלמי ולשאר החבילות
אבקת ביצים במקום ביצים, אבקת חלב במקום חלב...
בשיתוף שלך פתחת צוהר קטן לחיים בקיבוץ, עם הלינה המשותפת מחוץ לדירת ההורים.
וכך, כשאתה קופץ מענף לענף, הביצה נשברה אז והרגל שנים רבות רבות אחרי זה... :~)
תודה רוני ושאיפה אחת עמוקה של אוויר צפוני גם בשבילי ♥
אז באמת זה מה זאני אוהבת עד היום... :-)
חג שמח, אסתר
אילת
*
מלכה מתוקה,
מאז הפוסט המרנין שלך, אני רואה אותך בדמיוני
טובלת בשדה חרציות ופרפרים מרפרפים סביב
ראשך כמו כתר מלאכים...
תודה מחבקת וחג של נועם ושלווה לך ♥
אין ספק, שהרי אנחנו בני אותו הדור...
תודה על השבחים וחג נעים לך ♥
נדמה לי שככול שמתבגרים הם אך מתגברים...
תודה, מירה וחג נעים לך ♥
כרגיל... את מזכירה את התקופה.
הקיצוב, המחסור, השוק השחור והברחות של "דברים טובים".
לנו היו קרובים במושב ובקיבוץ. כשהיו לבקר בעיר ומבריחים לעתים, מתחת לבגדים או בתחתית הסלים, חתיכות עוף או מספר ביצים...
מחכה להמשכים,
חג שמח,
רמי
ימי הצנע העליזים.
אני זוכר שהיה מחסור בביצים.
בשבת שאכלנו ארוחת בוקר עם ההורים נתנו לנו ביצה להביא הביתה.
שמתי בכיס.
תמיד היה עץ בדרך שעליו הייתי צריך לטפס ולקפוץ מענף לענף
ותמיד הגעתי הביתה עם כל החביתה נוזלת לי על הירך.
חג שמח
מחבקת
מאיזה עולם באה ולאיזה שיממון הגיעה...
החולצה שהיא לבשה - הוט-קוטור, והבעת פניה מרירה.
הם בנו חיים מכלום,
את כותבת נפלא ויודעת להעביר את הארוע היטב לקורא...שיהיה לך חג שמחת תורה שמח :-)
:-)