מילדות לנעורים - פרק ראשון
מילדות לנעורים פרק ראשון חבילות מאמריקה, שוקולד משוויץ וסלאמי הונגרי מרומניה ~ ♥ ~ בנעוריי לא היה כל סיכוי שיקרה לי מה שקרה באותו ערב ריקודים, כעבור שנים...*) המלתחה האקסקלוסיבית שלי,הייתה מ"סלון לוֹטֶה", הלוא היא ה"פ.ד." [הפוילישה דריפקה] של אֶרְנְסְטְל, בה דובר בפרקים הקודמים. אחת לחודש הייתי דרוכה לראות ולשמוע אותה עולה במדרגות, בכבדות יתרה מן הרגיל, מתנשמת-מתנשפת, בשל האריזה הגדולה שנשאה, כשהיא מגששת לחוש את המדרגה הבאה. ארנסטל עלה לפניה בידיים ריקות, וכל כך למה? משום שהיה סנדלר אורטופדי מדופלם בעל תעודה, שהעידה על כך באותיות גותיות מרשימות, ואילו לוטה, הפ"ד, רק סתם אישה פשוטה, לה "עשה טובה" כשהתחתן אתה בקפריסין. כל אחד מהם ידע בדיוק את מקומו ותפקידו.
אפשר לתמוה מה טעם ראתה בתו של ארנסטל מניו יורק, לשלוח ללוטה הגוצה מישראל, מלבושים במידה 38. אז נכון שהשתיים לא נפגשו מעולם, אבל תמונה, יש להניח, כי שלח לה... לוטה לא נעלבה. תמורת הכסף שהרוויחה ממכירת הבגדים הקטנים, שמחה לבחור שמלות במידות גדולות, אך לא די גדולות, שכן לולאות כפתוריהן נפערו על שדיה הגדולים הזקורים כחרוטים. מה שלא הכילו גביעי החזייה גלש כשני קיגלים ורדרדים מתחת לכנפי הכתפיים המרפרפות של שמלות הקיץ. על מנת לשוות לשמלות הקונפקציה לוויית חן נשית, נהגה לעטר כיסים ואמרות בסרטי תחרה, מהחנות של גרוס המשקפופר.
למחרת היום, כבר ידעתי - היא תקיש בדלת ותאמר לאימא ב"גרמנית משתדלת": "פְרָאוּ דוקטור, הגיעו כמה דברים נחמדים בשביל הילדה, היא יכולה להיכנס למדוד" והילדה לא חיכתה להזמנה נוספת...
בחורף היו לי חליפות סקי יפהפיות, אף כי רק פעם אחת ירד במחוזותינו שלג קטן כדוגמית לטעימה.**) בקיץ הפתעתי את חברותיי בשמלות פרחוניות, מפוספסות, באחת צהובה עם פרפרים שחורים ובחצאית קלוש שחורה עם נוצות לבנות... אימא, בגישתה התכליתית, מצאה פתרון נוח במלבושים שבאו מ"סלון לוֹטֶה" ולא נתנה דעתה אם לגילי הם או לא, העיקר ש"ישבו" עלי טוב. ואבא - נו, הוא הלוא היה משוחד לגביי ואמר תמיד: "כל מה שאת לובשת שטֵייט דיר גוּט" [עומד לך טוב, בתרגום מילולי]. רק אחרי הסיפור המוזר, שעוד יסופר, על אפי המציל, החל לבקר בעיניים קפדניות כל בגד שבא "פוֹן דִיזֶה דְרִיפְּקֶה" [מהדריפקה הזאת] ושמלה אחת, שכל כך קסמה לי ו"ישבה" וגם "עמדה" עליי טוב, לא עברה את הצנזורה, כי נראיתי בה, "ממש אישה", לדבריו, והמקרה ההוא עם אפי רדף אותו ולא נתן לו מנוח ימים רבים... ~ ♥ ~ כתבה אנה פראנק ביומנה כי סיגלה לעצמה נוהג: כדי לא להרגיש כל כך ענייה, הרשתה לעצמה את ה"לוקסוס" - לשפוך שארית מהקפה לכיור. הפרט הזה עלה בי, לקראת הזיכרון הבא, שכן מופיע בו דבר המותרות היחיד שאימא הרשתה לעצמה ולנו, ביום המשכורת.
בעיניים בורקות כשל ילדה, שאך זה קנו לה בובה חדשה בשמלת אורגנדין, נכנסה הביתה, תלתה את התיק על משענתו של הכיסא ליד הדלת, התיישבה להסיר את נעליה הגבוהות, וקמה לפשוט את "בגדי היציאה", שלא היו ראויים לשום "כניסה" מרשימה. כשהיא לבושה כבר באחת השמלות הישנות של "אתא", נחפזה לנטול ידיה, נמרצות, כאילו עומדת היא לבצע ניתוח בקרביו של מאן-דהוא. או אז שלפה מהתיק הגדול, חבילה שנארזה בחתף בנייר עיתון, על-ידי מיסייה ארמנד - הסוחר הקבוע שלה. כרבים אחרים ישב גם הוא על אחת המחצלות בדרך הראשית ממחנה העולים לתחנת האוטובוס, שם הציג מרכולת מגוונת ומשובחת, לאור היום, כְּזו שבמרכז לא ניתן היה להשיג גם באישון ליל... פתחה את דלת ארון הבגדים של "הצד שלה", ודחפה במהירות את האוצר הגנוז, בין לבניה וממחטותיה. [אכן, היו ממחטות פעם...]. העיתון נשמר לרפד את תחתיתו של פח האשפה.
למרות כל החופזה והלהט - עת לכל דבר ודבר לכל עת ואין להקדים את המאוחר. אחרי ארוחת הערב שבה וניגשה לארון, ברוב כבוד והוציאה מן המחבוא את חפיסת השוקולד הראשונה מתוך התריסר. על עטיפתו הצהבהבה היה רשום באותיות זהב מסולסלות – Suchard. מתוקף נסיבות מצערות, מיניתי עצמי להיות זו שתפתח את העטיפה, לבל יישנה המקרה ההוא - כשבקילוף פזיז, נקרע הפרס הטמון בין העטיפה החיצונית לנייר הכסף - אוסף יפה של ציורים מפורסמים, ביניהם שלוש מונליזות, כי לא היה לי עם מי לעשות "החלאפות", שכן לאף אחת מבין חברותיי לא היו הורים שקנו סמוך לבית העולים בשוק שחור, כאילו היה שוק לבן.
"איכשהו" תמיד אזל השוקולד, הרבה לפני המשכורת הבאה, כי דלת הארון לא הייתה נעולה והפִּרצה קראה... מי שטבע את האִמרה: "מים גנובים ימתקו", לא ידע שעל אחת כמה וכמה – שוקולד...! ~ ♥ ~ כשעבר ישראל, הילד המוכה, לשיכון הוותיקים, באה משפחת ג. להתגורר בדירה שמתחתינו. הטעם לעובדה שלא ציינתי את "השם המפורש", אינה משום שראש המשפחה היה בעל תפקיד בכיר ב"מוסד", אלא מחשש להזיק לו - שמא הפקח מטעם המדינה, עדיין מחפש אותו, אחרי שישים שנה, על סחורה שאסור היה לו להחזיק ולא כל שכן למכור, בתקופת הצנע.
מצא לו אדון ג. עם נקניקיו היכן לגור! האדון מיקי שגר מעליו, לא היה צמחוני כלל וכלל... בכל הזדמנות מתאימה יותר או פחות היה מכריז: "ביום שלא יהיה לי תיאבון לחתיכת סלאמי, תדעו שזהו-זה!" אין להתפלא אם כן שהשניים התיידדו במהרה והסוחר מן הקומה התחתונה, מצא "מקלט נקניקי" בדירתו של השכן מן הקומה העליונה.
אך רחשה השמועה ברחוב שהפקח בסביבה, החל המרוץ במעלה המדרגות עם מזוודה, סלים וקרטונים מלאים במיטב הבשרים המעושנים, הנקניקים והנקניקיות. בין אם בא הפקח לבדוק בין אם לא, מר ג. היה נדיב והשאיר תמיד "דמי שמירה"...
תנאי קיום אלה של מתח מתמיד, הטביעו במר ג. את חותמם. מרוב טרדה וחרדה היה מעשן סיגריות בשרשרת, עד שחרכו את פנים האצבע והאמה והשחימו את ציפורניהן. מתרוצץ היה אנה ואנה, קפוץ-שפתיים ופוכר אצבעות, יען כי לעולם לא ניתן היה לצפות אם מצפון תפתח הרעה או שתפתיע דווקא ממזרח...
המקרר המרובע הקטן שלנו הכיל רבע בלוק קרח ומצרכים בסיסיים בלבד. אף סיר לא נכנס בו, מה גם שתבשילים נאכלו בו ביום. כשדוב יוסף הכריז על משטר הצנע ובשר היה בקיצוב, אצלנו תלה לפחות סלאמי הונגרי אחד על דופן האצטבה הירוקה במטבח ולאבא היה תיאבון לחתיכת סלאמי ולעוד אחת - סימנים מובהקים שחזרו ואישרו כי שעתו לפרוש מן העולם הזה, טרם באה ... ~ ♥ ~ ♥ ~ ♥ ~
|
