שיר ערש - המשך.

(מתוך: שיר הערש כאספקלריה לבעיות בהורות המוקדמת / ד``ר רמי בר גיורא)

חוסר הישע של הילד הרך, עשוי להפעיל אצל ההורה פחדי תוקפנות.

סיפוק צרכי הילד, עלול לגרום לרגשות קינאה, בהורים שצרכיהם לא סופקו היטב בילדותם שלהם: הורים יכולים להפוך ולחזור עוד ועוד על מה שהתנסו בו כילדים.

הורים עשויים לתפוש את הילד כאיום ולחוות תחרותיות בקשר אליו: סדר הלידה, מינו של הילד, מראהו החיצוני, תכונותיו וכשרונותיו - עשויים לקרב משמעויות מיוחדות אצל ההורה -הקשורות בעברו שלו.

במאמר המפורסם " שינאה בהעברה הנגדית " כותב ויניקוט:

 " אנו יודעים על אהבת האם ומעריכים את קיומה ואת עוצמתה, אביא כמה נימוקים להתהוותה של שינאת האם את תינוקה, גם אם הוא בן.

התינוק הוא סכנה לגופה בהריון ובלידה. התינוק הוא הפרעה בחייה הפרטיים, אתגר ומכשול לעיסוקיה הנבחרים. התינוק מכאיב לדדיה, הוא אכזרי, איננו יודע רחם, נוהג בה כשיפחה חרופה, משרתת ללא שכר. עליה לאהוב אותו, כולל הפרשותיו, בכל מחיר ומן הרגע הראשון. אסור לה להיות חרדה כשתחזיקו בידיה. התינוק איננו תופש כלל מה היא עושה ומקריבה עבורו, ובמיוחד - אין הוא מניח לה לשנוא. הוא חשדן, מסרב לעיתים לקבל את האוכל הטוב שלה וגורם לה לפקפק בעצמה ".

הוא ממשיך לפתח את רעיונו וכותב:

 " על האם להיות מסוגלת לשאת את שנאתה לתינוק מבלי שתוכל לעשות עימה דבר. היא איננה יכולה לבטא אותה כלפיו. אם איננה יכולה לחוות שנאה, בשל פחדה מפני מה שהיא מסוגלת לעשות לו - עליה להישען על מזוכיזם, וחושב אני שמכאן נובעת התיאוריה המסולפת של מזוכיזם טבעי באישה ".

המיוחד במינו באימהות, היא היכולת להיות כה נפגעת על ידי תינוקה ולשנוא כל כך מבלי לנקום בו, וכן היכולת לצפות לתגמולים אשר יבואו, או לא יבואו, באחד הימים.

אולי היא נעזרה בכמה שירי ערש שתוכל לשיר להנאת תינוקה, שלאושרו אינו מבין את מילותיהן?

" נדנד נדנד על העץ נדנד
תישוב לה הרוח העריסה תתנדנד
ישבר הענף העריסה תיפול
מטה יפלו התינוק והכל ".

המעבר בין העירות לשינה, הוא זמן מועד לפורענות, מפני שאיננו מתואם בין התינוק ובין הדמות המטפלת בו.

בזמן זה נאגרת כל עייפות היום ובו מייחלת האם למנוחתה, אך במקום זאת, היא מקדישה את זמנה הפנוי לעיסוקי רווחה אחרים, בהם אין התינוק במרכז - על פי רוב לא למנוח ולא לרווחה,  אלא להשלמה של שאר חובות הבית והמשפחה.

 כדברי שיר ערש מן האוסף של לורקה: 

" נומה נא ילדי נומה, כי רבה רבה המלאכה,
לכבס את בגדיך להטליאם כהלכה " .

מובן כי העייפות והמותשות אינן בנות ברית טובות לסבלנות ולשיקולים טובים, וכי שעת הערב, על סף השינה היא נקודת מוקד לקונפליקט של איבה ואהבה.

אם כן, מה סודו של שיר הערש שהוא מצליח לזלף כשמן הטוב בעצמות, שריחו הטוב לא פג מילדות עד זיקנה, שהוא מוקד לגעגועים אוקיאניים?

בשיר הערש חוברים יחד כמה יסודות:

ראשית, אין הוא מיועד להולכים כמו שיר הלכת ואף לא ליושבים בהרצאה או בקונצרט: מיועד הוא לשוכבים, מכורבלים בערש טובה או בידי אמא, והרי זו התחלה משובחת.

שנית, הוא מושמע במיטב קולה של הדמות המיטיבה ולפעמים מתוך קרבה עד כדי כך שרטט הנשימה נשמע עם השיר.

שלישית, עומדת לרשות שיר הערש מיטב המוסיקה  ואין כאן איש שאיננו זוכר באהבה שיר ערש זה או אחר.

וברביעית, אלה המילים הטובות, האורגות בחוטי כסף של קרני ירח טוב, את מיטב ההבטחות - צימוקים, שקדים, מתנות, אהבה, חלומות מתוקים, הבטחת שמירה וקירבה.

עכשיו משעמדנו על טיבו המיוחד של שיר הערש - היכול גם להכיל תכנים מפחידים, תוקפנים קשים ומרים - ויחד עם זה להפיג את עוקצם, ע"י המירקם הכללי המיטיב והנעים שלו,

 אנו רשאים להניח כי שיר הערש מבטא גם את מצוקת ההורה - שהכרנו אותה והכרנו בה, הוא מסייע לו בקונפליקט ובאמביוולנטיות שבין עייפות, קוצר רוח, כעס ואיבה, ובין הבהלה מהם - והרצון להיות מיטיב וטוב.