כששרגא התקשר וביקש שאני אצלם, התרגשתי. את שרגא אני מכירה עוד מבית הספר היסודי ואם הוא מבקש ממני משהו – אינני מסרבת, כי זו  מחמאה. גם הבקשה שלו לצלם בתערוכה של שוש בן גד – היתה יותר ממחמאה. ציירת מפורסמת היתה.

פתחתי את ארון הבגדים המיוחדים והוצאתי, אולי, שמונה חליפות, שמלות, מכנסיים – מדדתי את כולם. היה קשה להחליט. רציתי להיראות במיטבי. היתה לי תחושה שהפעם יהיה זה אירוע מיוחד, ואולי יהיו שם אנשים מיוחדים............

ביום המיוחל עיצבתי את כל הדרוש על מנת להרשים. האמת ניתנת להיאמר. התאמצתי.

בבוקר מספרה, צפרנים, טיפול פנים, הסרת שיער במקומות שונים, צביעת ריסים וגבות –לא החסרתי איבר אחד בגוף שלא זכה לטיפול מיוחד. התרגשתי כמו הייתי אני הכוכבת.

ונסעתי.

הגעתי למקום והחסרתי פעימה.

סוף סוף היתה לה פתיחה.

מי לא היה שם.

חנה בן דב- חממי, מעצבת פנים בינלאומית, יגאל לשם, עו"ד פלילי, אהוד ורבקה, אדריכלים, כל משפחת אברמוביץ, שיכולים בקלות למלא – רק הם, בלי לבייש, אולם בן 300 מקומות. השופט בדימוס אריה בן זאב, שגם בביתו הוא מהלך על ארבע ובשקט. אומרים עליו ששמו ושם משפחתו הם בגדר המלצה....

מרחוק נפנף אלי במטפחת לבנה מקופלת, האדון, מעצב התלבושות

לתיאטרון אליהו ינוביץ. זה מכבר זכה בפרס התיאטרון על עיצוביו להצגה הנפלאה, אליה הזמין החמוד לכל הצגה שנים מחבריו- גם אותי .

בפעם הזאת היתה זו הצגת "הדיבוק" אותה מעלים בכל כמה שנים מחדש בנסיון להתנתק סופית מדמותה המאיימת של הגברת הראשונה, חנה רובינא.

מי עוד היה? מי לא היה.

בין כוסית אחת של שמפניה לבין אחיותיה, צילמתי וצילמתי, היו אנשים שממש ובכוח נדחפו לי לתוך העדשה.  בכלל לא התאמצתי, ובכל כמה דקות היה עלי להחליף פילם,דבר שעשיתי בהנאה מרובה, לפחות על מנת למצוא כמה רגעי מנוחה בין סלב אחד למשנהו.

עם חלוף הזמן החל המשקה להראות אותותיו וחיפשתי מקום להניח עליו

את גופי הסחוט למשך מספר דקות.

בעודי ישובה על הכורסא היחידה שהיתה פנויה, מתכוונת בקומי לצלם גם כמה יצירות, דבר שמלחתחילה לא הקדשתי לו , בטעות מחשבה, לא ברור מדוע, שהרי היתה זו פתיחה של תערוכה, וענן של צל כיסה אותי.

הרמתי עיני. מולי ניצב בחיוך שטני, כהרגלו, בעלי לשעבר. חנן.

לא עלה בדעתי, אפילו לדקה, שיהיה עלי לפגוש בו שם. היתה לי הרגשה שנתפסתי בקלקלתי, והתנערתי מעט מחלום השלווה שהשתלט עלי. הגבתי בחיוך, שבדיעבד נראה היה לי כאביו של החיוך המלאכותי ביותר בעולם.

עוד לפני שהסמקתי, הושיט הוא לי ידו והקים אותי מהכורסא.

שלום לך אישתי יפה. אז מה, שרגא עוד לא התיאש ממך?

לא עניתי

מרימה במהירות את המצלמה ומצלמת אותו  בזום ארוך (!!!).

תפס את ידי בחזקה ואמר תמחקי מיד.

צחקתי.

כל כך צחקתי שלא שמעתי את דברי שרגא שהחל לברך.

ועדיין לא הבנתי מה עושה כאן חנן.

באותו רגע פילסתי דרכי  אל עבר הבמה הקטנה שניצבה בכניסה לאולם.

הבטתי על שוש בן גד. הרי גם היא היתה חברת ילדות שלי. ידה נתונה בתוך ידו של שרגא

ועכשיו היתה זו התערוכה הראשונה שלה. כמעט חמישים שנה חיכתה למעמד הזה.

צילמתי וצילמתי. תמונה אחר תמונה. לא הורדתי את עיני משניהם.

יד כבדה הונחה על כתפי.

חנן חטף את המצלמה מידי . הוציא את הפילם. והחזיר לי אותה.

רציתי למות.

הכנסתי פילם חדש למצלמה וצילמתי אותו המון תמונות. אחת אחרי השניה. לא שמעתי מילה אחת מכל הברכות שנאמרו שם.

וברחתי.

חציתי את הכביש וישבתי בבית הקפה לוגמת קפה שחור חזק.

לאחר כחצי שעה יצאו מהאולם חבוקים, חנן, בעלי לשעבר ושוש בן גד.