כמות הגירויים שבהם אנו מוקפים, בחברה המערבית, היא עצומה. אנו מתמודדים חלקית ע"י העלאת סף הרגישות שלנו דהיינו- פיתוח "עור עבה", חסינות ואטימות חלקית, סלקטיבית; ו/או משלמים מחיר במתח, עקה, מחלה. הסלקטיביות והסגירות לגירויים היא מדומה, כמובן. זה רק נראה כאילו איננו שומעים את רחש המזגן; את הטלוויזיה הפתוחה ברקע, את השיחות מעבר למחיצה במקום העבודה.. הגירויים ממשיכים לזרום אל תוכנו; "אנו" מפתחים כושר ניכור ודחייה, אטימות אלקטיבית, או במילה אחרת - אנטיפאתיה*. ומה לגבי ילדים? אנו רוצים להשאיר אותם פנויים, סופגים ו"פתוחים", אלינו ולעולם. לגדלם תוך חשיפה לא מבוקרת לגירויים, משמעו להעלות אצלם את סף הרגישות, להפריע לסימפאתיה הטבעית והנכונה להם*. נכון, קשה מאוד לבקר ולסנן ולהימנע מגירויים. אנו מוקפים בהם. אך אפשר, בכל זאת, להפחית, לאזן, להקפיד על מינונים פחות מזיקים. איך? באמצעים פשוטים. להפחית תאורה. לישון בחושך מוחלט ככל שניתן. (אפשר להיות יצירתיים גם עם ילדים חרדים מחושך..) לכבות מכשירי מדיה כשאין בהם צורך. כן, גם חדשות ופרסומות.. אפשר להיות מהפכנים, גם בנסיעה עם הילדים- לחוות את הנוף, גם עירוני, ואת האינטראקציות עם האחים והשותפים לנסיעה, ולוותר על סרטים, דיסקים, פעלולים, ושאר הפעלות ומכשירים שנועדו להשיג "שקט תעשייתי", ולהפחית דציבלים ונפגעים... כן, הייתי שם, אני יודעת איך זה נראה ונשמע... בכל זאת. יש מחיר לתעסוקה היזומה, לשטף הגירויים ולהתשת החושים. מהר מאוד הכול משעמם, ויש צורך להעלות שוב ושוב מינונים. מזכיר חומרים אחרים?.. אפשר בהחלט להפחית את מינון הדיבורים, השאלות וההסברי לילדים. ההעשרה והגרייה הבלתי פוסקת גוזלת כוחות מן הילד, הופכת אותו לצרכן פאסיבי, וגם למתעלם סדרתי. לא לחדול כליל לתאר ולהסביר ולתווך - אך בשליטה על מינון ואיזון.
אל תחששו מן השקט. השקט מאזן, משקם, מאפשר עיבוד של (כמעט) כל הגרייה וההעשרה, והפניית תשומת הלב שוב החוצה. קבעו זמנים לשקט בין פעילות לפעילות. כמו בין שאיפה לנשיפה. מילות הקסם הן - איזונים ומינונים.
* סימפאתיה- במובן האנתרופוסופי של המונח- הנכונות והיכולת לקלוט, לזרום-אל-תוך, להזדהות, להבין, ו"להיות אחד עם" תופעות ועם אנשים אחרים.
|