אני נתקלת במודעות כאלו לעיתים תכופות: דרוש/ה מפעיל/ה למסיבת חג/יום הולדת/ סיום שנה/ פתיחה/סיום עונה. ואני תוהה: איך קרה שהורים מחפשים כוח עזר והפעלה עבור ילדים, לעיתים כבר בגילאי הגן, ומוותרים מראש על מקומם ותפקידם הטבעי כמנחים ומובילים, בקלות כזו? (ומוכנים לשלם סכום כסף ניכר עבור הוויתור הנ"ל...)? תשובה אפשרית אחת היא, שהם לא נהנים מזה. או- הם חשים חסרי אונים, חוששים ומותשים מראש, מפני שהייה צמודה, אבטחה והפעלה של קבוצת ילדים. איך זה קורה? אולי בגלל ציפיות גדולות של ההורים מעצמם. ציפיות להיות מעניינים, מעשירים, רלוונטיים, חדשניים. ממש כאילו התחרו בתכנית טלוויזיה, במות או משחק. או אולי בגלל השלכת ציפיות אלו על הילדים. כאילו הם המצפים לעניין, גירוי, חידוש, אטרקטיביות. "אטרקציות" היא מילת מפתח בתרבותנו. להיות במקום בו לא היינו, לעשות מה שעדיין לא עשינו. done it, seen it,been there,had it... לצרוך גירויים כאילו היו מרכיב תזונתי בסיסי. מבוגר המחליט ומזמן זאת עבור עצמו - בסדר. מתאים. מבוגר אחראי המזמין "תפריט" כזה עבור ילדים –לא בסדר. לא בסדר, כי ילדים אינם מבוגרים נמוכים וחסרי אשראי. ילדים אינם זקוקים לגירוי מתמיד, לחדשנות, לעלייה במינון. ילדים זקוקים לתפריט אחר, למרכיבי יסוד אחרים. קביעות וחזרתיות עבורם הם מרכיבים חשובים. למשל: בגנים של הגישה החינוכית האנתרופוסופית, גני וולדורף, מסופר אותו סיפור עצמו משך 3 שבועות, מדי יום כמעט. מחנכים והורים לא מנוסים מזדעזעים לשמוע עובדה זו: "הילדים וודאי משתעממים, מפריעים, סובלים". אז זהו, שלא. נכון, יש ילדים שאומרים (במיוחד מי שחדש בחינוך זה): "כבר סיפרת לנו. אני מכיר את זה. כבר שמעתי"; מה שלא מפריע להם לשקוע מייד בסיפור, בהנאה ובעניין..
החזרתיות והמוכרות הן שעושות את ההבדל. ההתחברות אל התמונה הפנימית שהילד יוצר, והעשרתה, מזינה את הדמיון,שמזין חשיבה, למידה, משחק וביטוי אישי. ה"הפעלה" עצמית, תוך שכלול ואימון יכולות טבעיות. אלו יכולות שעלולות להישחק, להתנוון, להיעלם, אם נמשיך ב "תזונת-אטרקציות",יוזמה והפעלות חיצוניות. ילדים שהורגלו ביוזמה עצמית, "להעסיק את עצמם", כמו שהורים אומרים, אינם נזקקים למפעילים. ילדים שהורגלו לשחק ללא כל צורך ב"קצין הווי ובידור", הורה או מפעיל זר, ללא "קבלני-אטרקציות"- ליצנים, קוסמים ומרקידים למיניהם- יימצאו עניין ושפע פעילות גם במקום נטול כל גירוי לכאורה. נחוץ רק מרחב זמן ומקום שניתן להפכו ל"בית", בדים, ענפים, אבנים ועלים; לכלי עבודה; תמונות דימיון עשיר שהוזן בספור או הצגה; כל אלו מהווים מצע למשחק חופשי עשיר, יצירתי, בריא. זה כל מה שנדרש. דלות החומר קוראת לעושר הדמיון והמשחק. דמיון מלא חיים של ילד ימציא המצאות, שמבוגר לא יוכל להתחרות בהן. אולי תגידו: כן, בדיוק.מזה אנו חוששים-ממה שראש של ילד ימציא... נכון, אי אפשר להיות זהיר מדי בקשר לבטיחות; אפשר להיות מעורב מדי, יוזם, מפעיל ואקטיבי מדיי.
בין לבין, על "דרך הבינות", עלינו לתמרן. להניח, לתת מרחב, לאפשר, לא לנוון. |