תגובה לכתבתה של שירן גולדשטיין, ד"ר בועז רפפורט מול סופר-נני מיכל דליות.

זמן חיפה, 13.08.10,  עמ`42

מחד, אני מקבלת בברכה ובהסכמה את תגובתו של ד"ר בועז רפורט.

סכנות החשיפה והווירטואליות הן משהו שמעיר גם אותי לתגובה/תקיפה.

מאידך, סך השיקולים שלי שונה- הרווח שבטיפול-מדיה מול המחיר הגבוה.

נראה כי ההורים שנרשמו ועמדו בתהליכי ההרשמה לתכנית עשו את שיקוליהם הם-

טיפול חינמי ונמרץ, חשיפה, וסוג-של-חוויה-משפחתית-עם-ערך-מוסף..

  בשביל העולם זו תכנית ריאליטי שונה, פחות-או-יותר רלוונטית ומחכימה..

בשביל ההורים הנרשמים זהו טיפול. הישרדות, מסלול מהיר להבראה.

הם אינם מחפשים,ככל הנראה, טיפול דינמי, מעמיק, תהליכי.

אם היו מחפשים, כנראה שהיו מגיעים לטיפול משפחתי, ייעוץ זוגי, אישי,  או לבי"ס להורים זה או אחר..

 ראוי לזכור, כי לאנשים-מן השורה לרוב אין כלים לשקול תכניות התערבות שונות ולברור מתוכן:

מערכתי, דינמי, אדלריאני, c.b.t  או כל גישה אחרת.

גישת המדיה?  מהיר, משטח, מלודרמטי, מזייף?..

 אולי המסר הוא, שהמדיה היא המסר... (מרשל מקלוהן.*)

מי שמסתובב בחברת ילדים, בבי"ס, יכול בקלות לחשוב כי באמת העיקר היא החשיפה..

זו "תרבות הריאליטי". יש מצב, (ביטוי עכשווי נוסף), שילדים זוכים ל"הערכה",

תגמול חברתי כלשהוא על עצם החשיפה, ללא שום התייחסות לקלונם שנחשף,

לדינמיקה המשפחתית שלהם או ללבושם.

עניין נוסף-מניעת אוכל כעונש. גם כאן צודק ד"ר רפפורט-באמת אין קשר.

 אך באותה מידה אין קשר לרובם ככולם של עונשים שהורים מחלקים...

כיועצת ומנחת הורים, אני נתקלת בזה תכופות- עונש מניעת מחשב לשבוע, או טלוויזיה לשבועיים,

על "עבירות" ש.ב., חוצפה, אי עמידה בעבודות בית, וכיוב`.

מה הקשר?! אז זהו, שאין. העונש כאקט של כעס, נקמה ורצון לשמר שליטה.

כשאני נתקלת בכך, אני בודקת אם אפשר לבחור אחרת, לא כוויתור וחולשה של ההורה;

אלא כחיפוש קשר בין התנהגות לתגובה הורית-סמכותית מתאימה.

אם, בפרק האמור של סופר-נני  "נזרק" האיום של ללכת למיטה בלי אוכל, רצוי  לעמוד בו;

לילה אחד ללא א. ערב זה לא סוף העולם;במיוחד עבור אותה אם...

אך לעתיד, ראוי ללמד את ההורה לבחור עמדה ותגובה הולמת ונכונה,

במקום "לשלוף" איומים לא רלוונטיים מן המותן ואז להילחם על מימושם..

בקשר להצעה להציב בתכנית רופא ילדים. הגיונית ומקצועית, חוץ מבעיה קטנטונת-

יד על הלב ד"ר: פגשת הרבה מומחים שמסכימים בינהם על אבחנה ודרך טיפול?...  

שיטת התנהלות שכוללת התבוננות, חשיבה, אבחון ואיסוף מידע, שקילה ובדיקה, היא הרצויה והנכונה.

 אך  מדובר במשפחות בהן בד"כ יכולות אלו לא באו לידי ביטוי ביחסי הורים-ילדים.

בקשר לקשיי הקשב והריכוז הדורשים ידע לשם התנהלות מקדמת ונכונה-

שוב צדקת;אך בנוסף לעובדה שההורים  פוגשים את ילדיהם ללא השפעת ריטאלין,

ומכאן-לא בתנאים מיטביים לעבודה, הכנת ש.ב. או התנהלות רגשית.

קשה להתעלם מחשיבות "מעטפת הורית" אוהבת ונחושה, עבור ילדים אלה דווקא.

סדר וארגון, אימון, סמכות הורית מיטבית, עקבית, הם חלק מחינוך וממוגנות.

חלק גדול מן המשפחות שנצפו, לא היו חזקות, למיטב זכרוני, במיומנויות אלו.

לכן, כן חשובה היה להדגים ולהתנסות בעמידה בכללים. של המבוגרים- לעצמם, ושל הילדים. 

לסיכום- זה לא מיטבי, זה חושף ופוגעני, אבל יש שם גם פוטנציאל של הטבה.

בשביל הצופים, ובעיקר בשביל המשפחה. והנה גם הצעה:

מחקר ארוך טווח על השפעות החשיפה של טיפולי-ריאליטי. היכן הדוקטורנט שירים את הכפפה?..

(*ראו "העונש בחינוך העצמי ובחינוך ילדים", אריך גאברט בתרגום יואל נש).