| רבע לחצות. אתמול בלילה. אני שקועה בסרט תיעודי על מרלנה דיטריך, עייפה על כלות ומחכה לסוף. כדי ללכת לישון. טלפון. ???? אני רצה מהר לענות, שבנות הבית לא תתעוררנה. הלו?, אני אומרת. מן הצד השני עולה קול גברי, באנגלית מתובל במבטא - "Is that Hannie Ricardo", כן, אני עונה בסקרנות מסויימת. את מי אני מכירה, שיתקשר אלי בשעה כזו, ממספר בחו"ל, עם הקול והמבטא הזה??? Don't you recognize the voice? ממשיך הקול להטעים. ואני נבוכה. מה, אני אמורה לזהות את הקול הזה, ונאדה - כלום לא מצלצל. "טוב", ממשיך הקול, "זה יהיה מוזר אם תזהי את הקול, כי כבר שלושים שנה לא דיברנו". ???????????? מה??? אני שואלת. מי זה? We met 30 years ago,and fell in love האנס???? כן, זוכרת? אם אני זוכרת... הא... זוכרת את עצמי בת 14 ואת הפגישה בשדה התעופה. חיכיתי עם אבי ואחי לדודני ההולנדי, וזה הגיע עם חבר. יפיוף הולנדי גבוה, בלונדי תכול עיניים וחיוך על הצד. אההההההההההההההה. אתם יכולים לתאר לעצמכם. הייתי מושא הקנאה בשכונה, כשהסתובבתי יד ביד עם ההולנדי (הלא מעופף...). מאוהבת על כלות. האהבה הזו נמשכה לה דרך התכתבות (זו הרגילה, עם דף ומעטפה, ובול עם חותמת...), והוא הגיע לבקר שוב אחרי שלוש שנים. שוב היה זה נחמד. הוא היה אז חייל ביוניפי"ל, והיה לזה איזשהו קסם. אבל אחרי שנה הגיע מישהו מקומי גרם לליבי להחסיר פעימה, והאנס היקר, ההולנדי היפה נשכח. מדי פעם נזכרתי, בחיוך קטן - אבל זהו. ואתמול השיחה הזו. ולשמוע שהוא באמת התאהב בי אז, וחשב שהייתי הנערה הכי יפה שפגש ושהוא חשב עלי די הרבה במשך השנים שחלפו ותמיד עם חיוך. מה צריך יותר בן-אדם. בחצות וחצי, אמרתי לו שאני מאוד עייפה ושנוכל לדבר בהזדמנות אחרת. והלכתי לישון עם חיוך מאוזן לאוזן. חיוך של ילדה בת 14 מאוהבת עד כלות. |