הוא פוחד וגם מבוהל. האינטימיות שאת מנסה ליצור עושה לו פריחה על העור. זה בלתי נשלט פריחה, זו תגובה אוטומטית שמאותתת על חרדה עזה. ומקור החרדה? את , הקרבה שלך, החום שלך והנוכחות שלך.  אפילו משחק מלא הומור באבא ואימא עושה לו רע. הוא קופא ולא מסוגל לשתף פעולה.

את, עם ה50 ק"ג הצרים שטיפחת לך, עם המבט המזמין והחם, עם החיוך העדין, הפכת מזמן לאויב. אויב מתוחכם ומניפולטיבי, כזה שמחזיק במשאלות השתלטות סמויות ונכנס לאט לאט מתחת לעור, או לחלופין מקיים את השאיפות הטריטוריאליות תוך שימוש באסטרטגיית הפתעה: עצמת עין 24 ש והנה חומה ומגדל, סופרייס!

ואת דופקת את הראש בקיר. בהתחלה סימבולית ואח"כ ליטרלי. מה לעשות? שיחה מרגיעה? התרחקות זמנית? שינוי גישה? הימנעות מחום? אולי תשימי לו קלונקס במים והוא יירגע? חודשים על חודשים את עסוקה למדוד לו דופק, שמא לא יחצה את התקף החרדה ויעבור להתעלפות , רחמנא ליצלן.

ואני שואלת למה? מה תקבלי בסוף המסע ה"מהמם"? הכחשה? רעידות והתחבטויות בדרך לחופה? אינטימיות חלקית ונכה?

אני הייתי שולחת אותו לרופא עם פתק מאימא.