בדרך אל ההיזכרות.
ממציאה וממציאה את עצמי מחדש.
פוסטים אחרונים
- עיגולטריפ 22/10/12
- אפרופו אהבה 17/10/12
- שתיקתו של עץ 7/10/12
- לראות או לא לראות 28/7/11
- ולדימיר הולאן / מכתב 18/3/11
- על החריקה הסובייקט-אובייקטיבית 9/3/11
על המשכב של (עם) פרויד
כשהייתי קטנה, הוריי חשבו שאני קטנה והרגישו חופשי להזדווג בקולי קולות בחדר הסמוך לחדרי. כשהתעוררתי בלילות וקראתי להם, אמי ניגשה אלי בעירום, שערה פרוע, שדיה התנדנו מעליי והיא נישקה אותי ברכות על המצח וליטפה את פניי עם ריח אצבעות שלא יכולתי לסבול. שנאתי אותה באותם הרגעים, ולמרות זאת תמיד המצאתי טירוץ להזעיק אותה כשהם היו באמצע.
עם אחותי הגדולה שיחקתי רבות מתחת לשמיכה או באוהל שנהגנו לבנות אחרי הלימודים. אפילו לא קראנו למשחק רופא וחולה. סתם התפשטנו והשווינו ממצאים. נגענו זו בזו, עם רצינות של שתי מדעניות, ועם התרגשות רבת עוצמה. אח שלנו לא רצה אף פעם להצטרף. לא שלא ניסינו להרחיב את מעגל ההנאה, אבל פעם אחת הוא סיפר לאמא ואז הפסקנו לשדל אותו.
עד היום, תחושה של מבוכה בעיניינים אלו היא סוג של מבוך עבורי. לא מוצאת את עצמי בה, תמיד אהיה מודעת למתח המיני ביני לבין אבא שנראה עד היום שרירי וחסון, וכן, גם עם אחותי וחברתה לחיים אנחנו עדיין אוהבות להשוות מאוויים ולהרהר בדבר הרברסיביליות של הנראה והנחשב.
|
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
או במתכונת הישראלית: עדיף לעשות מאשר לדבר!?
:)
(אם תצטרכי הנשמה מפה לפה, הודיעי לי נא... :))
מעורר מחשבה עמוקה,שלא לדבר על מחקר.
אנשום קצת עתה.
מכל מקום, תודה על פתיחות הלב... :)
(אני מצדי יותר עשיתי מעיל תרגיל מחשבתי לכבוד פרויד מאשר וידוי עצמי אקזהיביציוניסטי...)
ןבכל זאת, צלחה בידי האפשרות לנתק עצמי מרגעים אלו ביניהם ולהשאיר אותם במסגרת החמימה של הורים-ילדים ללא כל מתח ומבוכה. ועשיתי זאת, אני מניח, שלא מתוך מודעות ברורה לדברים, יותר אינסטינקטים.
את משחקי החולה והרופא חוויתי בגיל 8 לערך עם בת של מכרה משפחתית. אותם משחקים הובילו להתנסות מינית ראשונה שלי כשהיא היתה מבוגרת ממני במספר שנים ותמיד זכרתי את מה שקרה כמשהו חיובי ויפה, משהו שהשאיר בי תמיד טעם טוב בפה ובכלל.
מה לעשות, טהרה וטומאה אינם פנומנים "טבעיים" אלא פותחו על ידי בני תרבות.
ותודה על תגובתך, דפנה.
גם ההבנה שההורים "עושים" מעשים שאין לנו חלק בהם מתקבלת אחרת אצל ילדים שונים בגיל הרך. כאמא, תמיד תהיתי כיצד נכון לחשוף את ילדי לעניין.
נהניתי לקרוא את הפוסט הזה.
דפנה.
"אני לא-כלום. / תמיד אהיה לא-כלום. / אני לא יכול לרצות להיות כלום. / חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם."
(ותגיד, כשאתם משווים, אתם רצים ומספרים לנשים אחר כך? אז גם ממדי המאוויים שלנו ישארו שמורים עימנו)
עכשיו אני יודע מה נשים משוות: מאוויים
של מי אגב יותר גדולים ?
היא גם לא הציגה את עצמה כך.
וכן כן, זיגמונד, אתה מוזמן להעלות תהיות נוספות.
לא לכולם...
ובמיוחד שכשמרחב יכול בקלות להכלי אנשים שמכירים אותנו בחיים האמיתיים.
ולפעמים היא גם "מסבנת אותי".
מה אגיד לך, ממש אופרת סבון.
כן, זה היה יותר משחק מילים מאשר כל דבר אחר, ואת השאר אשאיר פתוח :)
אולי בהזדמנות זו אומר כי מי שבפועל מכניסה את הרשומות לאתר זה (בוא נקרא לו "אני") ומי שמספרת את הדברים (אמילי) אלו שתי דמויות שאינן חופפות זו לזו.
"עד היום, תחושה של מבוכה בעיניינים אלו היא סוג של מבוך עבורי. לא מוצאת את עצמי בה.."
(a beautiful sentence, but...) Left me confused. does it mean that confusion in these matters is foreign to you?
The videos are beautiful (even without sound) and the post is thought provoking in the good sense of the word.
Thank you.
אני שמחה שיש פה גם אנשים שמעדיפים לקרוא את תוכן הפוסט במקום לנסות "לקדם" אותי בחיים.
וגם על הזיכרונות.
"מתיקות השלווה" - זה בדיוק מה שאדם שיודע שאינו יודע לעולם לא חווה.
להבדיל אלפי הבדלות ממך, מודל החיקוי שלך סוקרטס לא הטיף לאיש מוסר ולא חילק דוגמות, כי לא היו בידו. הוא פשוט הבין שמשימת החיים של כל אדם היא למצוא את משמעות חייו שלו בעצמו.