0
כשהייתי קטנה, הוריי חשבו שאני קטנה והרגישו חופשי להזדווג בקולי קולות בחדר הסמוך לחדרי. כשהתעוררתי בלילות וקראתי להם, אמי ניגשה אלי בעירום, שערה פרוע, שדיה התנדנו מעליי והיא נישקה אותי ברכות על המצח וליטפה את פניי עם ריח אצבעות שלא יכולתי לסבול. שנאתי אותה באותם הרגעים, ולמרות זאת תמיד המצאתי טירוץ להזעיק אותה כשהם היו באמצע.
עם אחותי הגדולה שיחקתי רבות מתחת לשמיכה או באוהל שנהגנו לבנות אחרי הלימודים. אפילו לא קראנו למשחק רופא וחולה. סתם התפשטנו והשווינו ממצאים. נגענו זו בזו, עם רצינות של שתי מדעניות, ועם התרגשות רבת עוצמה. אח שלנו לא רצה אף פעם להצטרף. לא שלא ניסינו להרחיב את מעגל ההנאה, אבל פעם אחת הוא סיפר לאמא ואז הפסקנו לשדל אותו.
עד היום, תחושה של מבוכה בעיניינים אלו היא סוג של מבוך עבורי. לא מוצאת את עצמי בה, תמיד אהיה מודעת למתח המיני ביני לבין אבא שנראה עד היום שרירי וחסון, וכן, גם עם אחותי וחברתה לחיים אנחנו עדיין אוהבות להשוות מאוויים ולהרהר בדבר הרברסיביליות של הנראה והנחשב.
|