מדי פעם (או בעצם מדי יום) מתרחשת הסצנה הבאה:

אני מתלבשת בבוקר או סתם יוצאת מהמקלחת, ומגניבה מבט למראה לראות את גופי הערום ולפני נגלה לוויתן לבן, שמן ונמוך. כבר בערך 10 שנים אני סובלת מהתופעה הזאת. כלומר בערך מגיל 15. אולי אפילו לפני. ואין לי ספק שעד סוף ימי חיי לא אפסיק לסבול ממנה.

בחיים אני לא אראה לעצמי טוב בבגד ים, בחיים לא יהיו לי רגליים ארוכות ויפות, בחיים לא תהיה לי בטן שטוחה שחומה ויפה כזאת. בחיים אני לא באמת ארגיש "כוסית" באמת.

וכמובן איך לא, לכל הדבר הזה יש השפעה ישירה על הרגלי האכילה שלי.

בחיים לא אצליח באמת לאכול מבלי להרגיש אשמה. כל כדור גלידה, משולש פיצה, קוביית שוקולד, טוסט, המבורגר, עוגייה, עוגה, לאפה שאכניס לפה תמיד יתלוו ברגשות אשם ובדיכאון.

הייתי עכשיו שבוע וחצי באיטליה עם המשפחה. החלטתי שעכשיו, אני סוף סוף קצת משחררת. אני בטיול ואני נהנית ואני באיטליה ואני אתן לעצמי לאכול מה שאני רוצה. וזאת הייתה הפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן שבאמת קצת שחררתי. באמת אכלתי גלידה טעימה כל הזמן. באמת הזמנתי את מה שרציתי. באמת אכלתי את הלחם שרציתי ואת הגבינות השמנות שרציתי. ופתאום שמתי לב כמה שכבר שכחתי איך גבינה צהובה באמת טועמת. אני כל כך רגילה לאכול את העמק 5% הזה, שכבר שכחתי מהו טעם של גבינה צהובה אמיתית. באמת הזמנתי לזניה ופסטות ופיצות במסעדות. כמה זמן כבר לא עשיתי את זה. 

מדהים איך כל החיים כל מה שאני אוכלת זה לחם קל, קוטג', סלטים ויוגורטים ומכה את עצמי על כל שבוע בו ביקרתי בחדר כושר רק פעמיים. ובכל זאת, אני לא מצליחה להרגיש רזה, אני לא יורדת במשקל, אבל לפחות זה עוד נותן לי הרגשה של שליטה. ואני מרגישה שעכשיו, כשקצת נזכרתי מהו אוכל אמיתי, כל כך לא בא לי לחזור בחזרה לג'יפה הדיאטטית. 

חזרתי הביתה וביום הראשון שהייתי כאן הלכתי לחדר כושר ונשקלתי. עליתי חצי ק"ג. אני בדיוק אותו משקל מקולל שהייתי עכשיו לפני 5 חודשים כשחזרתי להתאמן. 

פאקינג 5 חודשים וכלום. אז מה היה קורה אילו הייתי אוכלת דברים טעימים כל הסמסטר הזה?! הייתי עולה חצי קילו בשבוע ומסיימת אותו עם 5 קילו יותר?!

פשוט נמאס לי מהמלחמה הזאת כבר. נשבר לי ממנה.

עד היום עוד לא הצלחתי לפתור עם עצמי את הפרדוקס הזה עם הדיאטה.

מצד אחד- כשאני אוכלת הרבה או משהו משמין, אני אחרי זה מרגישה כל כך כבדה ושמנה וכל כך חרא, שאני כבר מעדיפה לא לאכול את זה מלתחילה. אין הרגשה שאני יותר שונאת מלהיות מפוצצת ומנופחת. אין. זה גורם לי להרגיש שמנה ולא נשית וזאת הרגשה שאני לא סובלת.

מצד שני- אני כל כך לא נותנת לעצמי לאכול דברים טעימים, שאחר כך יש לי חסכים ואני כל החיים אצטרך למצוא את עצמי במאבק המזדיין הזה נגד אוכל טעים. בדירה שבה אני גרה לבד אין שום ממתק, שום דבר שמן, כלום. כל חזרה לבית של ההורים איפה שיש, כל ביקור במסעדה הוא סיוט בשבילי כי אני אחר כך צריכה להתחשבן על מה אכלתי או לנסות להזמין את מה שהכי פחות משמין.

אז איפה לעזזאל מוצאים את האמצע?! האם יש בכלל אמצע או שזה כל החיים להמשיך לסבול ככה?

איך יוצאים מהמעגל הזה?!

חג שמח ונטול קלוריות לכולם..