לפני חודש קיבלתי מתנה למשרד שלי, מתנה למזל, קנה במבוק מרופד באבנים קטנות, חלוקי נחל.... אתם בטח מכירים את זה, אם אין לכם אחד כזה, חייכם לא חיים... אני לא צינית, חלילה. פעם היה זה, "ראש דשא" אחרכך הכבשים הצבעוניות ועכשיו מככב לו הבמבוק... הוא נפלא... רק שמים מים והוא צומח וגדל.. ואופס הממזל שלכם משתנה.

המשרד שלי, הוא משהו מיוחד במינו, זהו צריף עץ, צבוע בירוק עם גג כתום משנת 1949 הממוקם בתוך חצר פסטורלית... מקום בהחלט עם השראה. זה מאפשר לי לשבת כאן ימים ארוכים ולהמציא כל מיני רעיונות.. זה כמובן לא קשור בשום אופן לסיפור הבמבוק היקר שלי, שאיך שהוא הגיע לפה, נקשרנו אחד לשני...

בוקר אחד, אני מגיעה למשרד ומוצאת שכל האבנים מהאגרטל הקטן של הבמבוק שלי פזורים על השולחן, לא יחסתי לכך חשיבות, אספתי אותם בחזרה, הוספתי מים וזהו... שכחתי מזה.

למחרת אני מגיעה למשרד ושוב זה קורה... עדיין לא התעוררתי ולא שאלתי אף שאלה. האבנים הוחזרו ואני המשכתי לחלום. אולי עברה לי מחשבה שאחד הילדים שלי שהיה כאן יום לפני שיחק איתם אבל לא יותר.

בפעם הרביעית שזה קרה, אני מגיעה בבוקר ומוצאת את כל האבנים מפוזרות, אני קוראת למזכירה שלי, "תגידי מישהו ישב ליד השולחן שלי אתמול?" "ממש לא" היא עונה ואז אני מצביעה על האבנים הפזורות סביב ומספרת לה שזה כבר כמה פעמים ואנחנו מחליטות לראות מה יקרה מחר!!!

בבוקר למחרת... שוד ושבר...

הפעם הבמבוק נעלם, כל האבנים על הרצפה והוא מעוך בינהם!

זהו! יש לנו רוחות רפאים במשרד, אני אומרת לליאורה....

מיד אני מתקשרת לחברה שלי... מ"הכוח" תכנית שיצא לי להפיק..במקרה... "תמי, אל תשאלי, יש לי רוח רפאים במשרד והיא הופכת לי כל יום... " אני מספרת ומספרת ותמי שאין לה זמן עכשיו לבלבולי מוח פוסקת! "יש לך עכבר במשרד..." עכבר... יואו.. איך לא חשבתי על זה... דבילית....

אני וליאורה מסתכלות אחת על השניה ולא מפסיקות לצחוק למרות שליאורה מאותו רגע, לא נראתה מאושרת, היא מתעבת עכברים.

בסוף היום החלטתי להשאיר פתק לעכבר וכך כתבתי בו:

"עכבר יקר, אבקשך לא לגעת לי בבמבוק"

כשהגעתי למחרת בבוקר, הבמבוק שלי עמד,יפה כתמיד, כל חלוק נחל במקום... כך זה נמשך כבר כמה ימים, אתמול החלפתי את הפתק ורשמתי:

"תודה שאתה שומר לי על הבמבוק..."