מר בחור מספר 382 התקשר אלי נרגש. הקול המנומנם בעליל שלי לא הצליח לחדור מעבר להתרגשות, ונדמה לי שאפילו שמעתי רעד בקולו כשהכריז ש"מחר אנחנו נוסעים למדבר".

זה לא שיש לי משהו נגד המדבר, זה בסדר שהוא שם, אבל אם כבר חול אז עדיף שבסוף יהיה ים, ואם כבר חם אז עדיף שבסוף יהיה מזגן, וחוץ מזה שאני מעדיפה לנמנם בצהריים על הספה מאשר על איזה דיונה. ניסיתי בכל הכוח להסביר לו, מה גם שאנחנו עוד לא ממש מכירים, וחוץ מזה שכל העניין הזה מחזיר אותי אחורה לימים שבהם לדודי ז"ל הזואולוג היו צנצנות של חסרי חוליות על המדפים והוא נהג לספר סיפורי זוועה על עקרבוטים מדבריים.

"את סוטה מהנושא", אמר מר בחור. שלחתי אותו לעשות חיפוש בגוגל תמונות על עקרבוטים (לא מומלץ לבעלי לב חלש), וגם סיפרתי לו שבמסעותי העסקיים נהגתי להראות תמונות של עקרבוטים לאנשי עסקים הונג קונגים. ביחד עם סיפורי הגבורה שלי מהצבא (הם לא צריכים לדעת שהייתי ג'ובניקית), העקרבוטים בדרך כלל עשו את העבודה ואני הייתי לא פחות מגיבורה בעיניהם.

"את שוב סוטה מהנושא, ואני יושב פה מול התמונה של העקרבוט וזה לא נראה לי כזה מפחיד. אני גם מוכן לתפוס אחד בשבילך ולהראות לך שזה לא כזה עניין".

לא היתה לי ברירה, ולמחרת מצאתי את עצמי עומדת מול הארון בשעה לא סבירה ומנסה להחליט מה לובשים לטיול במדבר. לא עברו עשר דקות ומר בחור החליט שהוא גם ג'נטלמן ועלה לדירה שלי, או שאולי התל אביבי שבו פשוט היה כל כך גאה על שמצא חניה ממש מתחת לחלון שלי, שהיה חייב להשוויץ ולצאת מהרכב. החייל האמיץ החליט להראות שהוא ממש חסר פחד, והדפיס תמונה של עקרבוט כדי להיות בטוח שזה אכן זה כשהוא יתפוס אחד.

הלכתי לאמבטיה לפדר את אפי לפני הנסיעה הארוכה, וכשיצאתי מצאתי את מר בחור מקופל על הכורסא, ידו הרועדת לופתת בחוזקה את התמונה המחרידה של העקרבוט.

"אני לא יכול", הוא מלמל בפחד, "אני ממש לא יכול...". ואז ברגע של אומץ הוא התגבר על עצמו ורץ לכיוון הדלת.

"מה לא יכול?", שאלתי, בזמן שהחתולה המתוקה שלי מתחבאת מתחת לשולחן המטבח.

"אני לא יכול", הוא צעק מבעד לדלת, "אני מת מפחד. לא יכול עם חתולים".