כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגיות

    אין לי חפץ פה

    32 תגובות   יום שישי , 1/10/10, 03:12

    בארץ החפצים המדרבנים, מנהלים חיים שקטים כל אותם הדברים שרכשתי כדי להשלות את עצמי. מחשב נייד קטן שאוכל לקחת איתי לבית הקפה השכונתי, מחברת מעוצבת ללכוד בה את המחשבות וקבלה בעבור סדנת כתיבה בה השתתפתי. כולם נקנו בחסות הרעיון ש"לו רק יהיה לי את זה, אוכל לכתוב" וכמעט מיד קיבלו את אזרחותם.

     

    כך כבר יותר מידי חודשים, אני מתנה את תחילת העשייה בגורמים חיצוניים שבלעדיהם, לכאורה, אין לי סיכוי להתקדם. בכל פעם אני מבטיחה שזה החסך האחרון ומזכירה לעצמי שהבוהמיינים לא נזקקו אפילו לחצי מהדברים שברשותי. אך מה הפלא? להם היתה את פריז. כשלי תהיה עליית גג קטנה בשאנז אליזה, ההשראה תצנח עלי כמו עלי זהב על קרקעת סתיו, והנובלות ייכתבו מעצמן.

     

    בימים של שובע , בהם לא חסר לי דבר, הטבע כולו מתגייס כדי לסייע לי לברוח מאחריות החירות. בצהריים הראש שלי נח, בקיץ הוא נוזל, הנשמה שלי קצרת רוח, אני עייפה, יש לי מיגרנה, היה יום ארוך בעבודה, אני בתקופה הזו בחודש, לילה טוב.

      

    נדמה לי שהגיעה העת להפסיק להיכנע לאותה "צריכה מעכבת" ולהאשימה במחדליי.

     

    The F – Word

    פייסבוק, אותו אני אוהבת כי באמצעותו דומה שכולם אוהבים גם אותי, הוא סוכן ראשי של מנגון הניוון. לרוב אני מסנגרת עליו בתואנה שבזכותו יש לי הזדמנויות להשתתף ברב-שיח אינטליגנטי או להיחשף לתכנים, אך זה פחות או יותר כמו לומר שאני צופה ב"אח הגדול" בגלל הניסוי החברתי. בפועל, חלק ניכר משהותי באתר מועבר בפעולת ריפרוש אוטומטית והקלקה אובססיבית על לייקים נוסח ג'ון לוק בבור. רשת חברתית? מארקס מתבאס בקברו.

     

    אומנם עד כה התייחסתי לבעיותי עם גברת הגשמה, אבל את דפוס ההתנהגות הזה תוכלו לאתר בחיי, וכנראה גם בחייכם, ברוב התחומים המחייבים את הפרת הנוחות. הייתי מקדישה זמן רב יותר למימוש עצמי, לו רק הייתי יוצאת מוקדם מהמשרד, הייתי מתחילה לרוץ, אבל אין לי נעליים טובות מספיק. הייתי קוראת יותר לו רק היו לי ערסל וגינה. אך גם כאשר מושא תשוקתי מושג, ומחולק לעשרה תשלומים, מופיע מדרבן חדש מלא הבטחות באריזתו ונותן לי שיעור בסדרי עדיפויות.

     

    כמה נוצרים טובים קבעו, ובצדק, שעצלות נמנית על שבעת החטאים הקטלניים שדינם הוא מות הנפש. אחת הבעיות העיקריות בחטאים הללו היא העובדה שהשכר חומק ומגיח כנקמה קרה, הרבה אחרי שכבר שכחת את מתק השוקולד. כך פתאום את מוצאת את עצמך בת ארבע-מאות אלף שנים, שמנה כמו ספינה ומלאת חרטות, תוהה איך לכל הרוחות הפכת לדומם כמו החפצים שביקשת לרכוש. הלוואי והביקורת העצמית הזו היתה מחלחלת לראש הקטן שניסח אותה, אך אני הרי יודעת שלאחר סיום כתיבת הפוסט אפרסם אותו בפייסבוק ואמתין בתנוחת גולום לתגובות.

     

    קללת הסטגנציה מפוררת את תחושת הבטחון ויולדת מחשבה חדשה, שמרגע שזו מתחילה לדבר היא חוזרת שוב ושוב על אותן שלוש מילים: את צריכה שינוי. מרגע ששלושתן נאמרות בקול, או נכתבות בקול רם לא פחות, הן מקבלות תוקף שאפילו הפחד מהלא נודע לא יכול לבטלו. אך לצד זה, איני יכולה לחמוק מההבנה שהצורך בשינוי לא שונה בהרבה מהצורך במחשב חדש או נעליים; שניהם מסיטים את תשומת לבי מהפעולה האמיתית אל עבר "אין" כלשהו, שהשגתו תהיה לפקק בתחתית אמבט היצירה שלי.

    אז מה עכשיו? איך בכל זאת אצליח להתניע מחדש? אני מניחה שבתור התחלה, עלי לבחור לעשות ובהמשך, להילחם בנוחיות עם שבע- מאות חרבות סמוראים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (32)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/3/11 01:42:
      שיטטט, בזבזתי את הכוכב על פוסט אחר שלך...:)
        6/10/10 21:09:
      כתבת בדיוק את מה שאנ מרגיש..
        5/10/10 00:59:
      לו רק הייתי מפסיק לאכול, הייתי רזה.
      למרות שמירי אומרת ש"מרגע שפרשת את המזרון..." , אבל אני, מנסיוני הלא-יוגה'אי בכלל, יודע, שמרגע שפרשתי את המזרון, אני אשתרע עליו ואשכב לישון.
        4/10/10 00:21:

      צטט: גרגציאן 2010-10-02 22:02:37

      על מנת להסיר ספק:
      לדעתי הבלוג שלך מעולה והפוסט הזה עצמו משובח ביותר.
      מקווה שתמשיכי בכך ושלא "תקברי" את עצמך בעבודה על איזה רומאן היסטורי או פרוזה ארכנית.
      הגישה המקובלת של "טיפוסים ספרותיים" להחשיב "ספרות יפה" כזו כנעלה היא לדעתי פשוט אנכרוניסטית. לא מתאימה למציאות רבת הגירויים שלנו.
      (ויסלחו לי שאר המגיבים פה שמכוונים לכך... או שלא :-)

       

      _________

      עשיתי like על התגובה ;-)

        2/10/10 22:02:
      על מנת להסיר ספק:
      לדעתי הבלוג שלך מעולה והפוסט הזה עצמו משובח ביותר.
      מקווה שתמשיכי בכך ושלא "תקברי" את עצמך בעבודה על איזה רומאן היסטורי או פרוזה ארכנית.
      הגישה המקובלת של "טיפוסים ספרותיים" להחשיב "ספרות יפה" כזו כנעלה היא לדעתי פשוט אנכרוניסטית. לא מתאימה למציאות רבת הגירויים שלנו.
      (ויסלחו לי שאר המגיבים פה שמכוונים לכך... או שלא :-)
        2/10/10 19:58:
      תודה, משמח אותי
        2/10/10 19:49:
      מעולה. הפוסט הכי טוב שלך.

      לפחות מבין אלה שקראתי :)
        2/10/10 15:08:
      דברים כדירבונים.
        2/10/10 14:10:
      וולקאם טו הומניטי... אני לא איזה יוצר גדול אבל נראה לי שהיצירה היא מבפנים החוצה. כלומר התגובות/כוכבים/לייקים הם לא המטרה... כשהצורך ליצור יבער גם מקל וחול יספיקו.
      או אולי זה לא היצירה שמעניינת אותך אלא הדיון?
      הכישרון שם, זה ברור, חסר הרעב אולי... :)
        2/10/10 13:01:
      מירי, זה מעולה. תודה
        2/10/10 12:33:
      ביוגה אומרים שמהרגע שפרשת את המזרון את כבר בפנים, אין דרך חזרה מהתירגול. הכי חשוב בתירגול לפרוש את המיזרון.
      אולי זה יתן לך רעיון..
        2/10/10 11:57:
      הצורך להתבטל בא מאיפשהו. יש פה אולי איזה מרד כלפי הדחיפה המתמדת הזאת לעשות ולעשות. הסתכלי לאחור, על השנים הראשונות בחייך. כמה נתנו לך לנוח ולהסתלבט? עד כמה קיבלת את המסר שאת צריכה לעשות דברים כדי לקבל הערכה, תשומת לב ואהבה?
        2/10/10 11:39:
      אשכול נבו ואורית גידלי- באמת בין הדברים הטובים שנתתי לעצמי השנה
        2/10/10 11:35:
      כל עוד הפייסבוק לא פוגע במוזה שלך לכתוב כאן - דייני ;-)
      ____________________________
      מי העביר את סדנת הכתיבה שעשית?
        2/10/10 05:44:

      להיות מעורבת חזק בפייס, זה באמת קצת כמו להתמכר ל'אח הגדול'.


      ניסוי חברתי בתחת שלי. המציצנות יותר חזקה מהכול.

        1/10/10 22:07:
      היום אני מאלה שיושבים ביציע ומוחאים כפיים
        1/10/10 21:19:
      נו, ולך זה עזר...?
        1/10/10 21:05:
      חיכיתי בסבלנות כמעט אין-קץ לפוסט הזה. כך ממש חשבתי על סדק במראה. זה לא עושה אותך פחות שנונה ומבריקה. ותפסיקי ליילל על עצלנות. כי את ואני יודעים שכשתבוא המוזה יקרו שני דברים אחד רע (לא תדברי עם איש) והשני נפלא....
        1/10/10 21:02:
      בדיוק כמו שבועטים בישבני המתפנק בבלוג שלי, הנה הגיע זמני לעשות זאת לאחרים - יאלה קומי. הכל בולשיט. נסי לדמיין שכל החברים נסעו לבקר את ההורים בכרמיאל או בחו"ל, דמייני שיום כיפור והכל סגור, וואטאבר. סגרי את המח ותכתבי. החיים קצרים. החרטות נאגרות...
        1/10/10 19:58:
      רק לדבר אחד חשוב לי להגיב. הסדנה היתה אחד הדברים הטובים שעשיתי בחיי, כי אומנם לא יצאתי ממנה דוסטוייבסקי, למדתי הרבה דברים אחרים, בין היתר כיצד להגיב, לבקר ולפרגן למילים שיצאו מקרביים של אחר
        1/10/10 19:53:
      הנה אפשרות שאולי כדאי לך לשקול:
      פשוט אין לך את זה. כנראה יש לך משהו אחר.
      כנראה שפשוט אין לך את היכולת או הצורך הבוער לכתוב מואנים פוסט מודרניסטיים פתלתלים או פרוזה מרטיטת לבבות.
      מה שכן יש לך זה יכולת לכתוב טקסטים קצרים ומחודדים שתופסים את תשומת ליבם של כאלו שאין להם עניין לקרוא פרוזה ארכנית.
      אם היה לך את הצורך, הוא היה גורם לך לכתוב גם ללא כל העזרים שהזכרת, ואפילו לאבד על כך לילות שינה וימי עבודה.
      ולא, כנראה לא יעזור אם תתאמצי מאוד.
      יותר מדי סרטים הוליוודיים וכתבות סוף שבוע גורמות לאנשים לחשוב שאם תתאמץ מספיק ותאמין בעצמך, בסוף תצליח. המציאות מראה שזה לא נכון.
      אני מכיר באופן אישי כמה עקשנים כאלו שפשוט תקועים באותו מקום שנים. רובם כל מני "מטפלים" מטעם עצמם ברפואה משלימה שהחליטו שיש להם אנרגיות מדהימות שיום אחד העולם יגלה.
      הבעיה המרכזית היא שהרבה פעמים אנשים מחליטים שהם טובים במשהו ורוצים להצליח במשהו שפשוט אין להם את הכישורים או היכולת להצליח בו.
      היות והם שבויים בתפיסה של "אם תתאמץ מספיק אז תצליח" הם מסרבים ללמוד מהמציאות.
      ולגבי סדנאות הכתיבה היוצרת: אשמח אם תוכלי לתת לי דוגמא אחת של סופר ידוע שהתחיל לכתוב לאחר סדנא שכזו. לדעתי אין כאלו. זה כנראה כמו סדנאות אימון (קווצ'ינג): מי שהולך אליהן הוא בדרך כלל האדם האחרון שיכול להיות לאמן מישהו.

      אז אולי כדאי לך לשקול לקחת ולתגבר את הדברים והיכולות שאת כן טובה בהן. זה גם יקדם אותך בתחום שאת טובה בו, גם יביא לך סיפוק.

      הערה לסיום: אנשים יצירתיים הם הרבה פעמים אנשים סובלים.
      את רוצה חיים מעניינים?... תזכרי, זו קללה סינית.
      אולי את פשוט לא סובלת מספיק?
      אשרי וטוב לך!
      ;~)
      ואוו כמה תירוצים ל''אי העשייה''
      אין סוף!!!!!!
      לא מתקדמים לשום מקום עם תירוצים
      חיבוק גדול
      אני
        1/10/10 18:01:
      השיגי לך חבר קיבוצניק בתור התחלה. ההסתפקות שלהם בזוג חולצות ,מכנסיים עבשים וסנדלי טיולים בסוף מחלחל.
      לאט לאט הנזיריות תשפיע ואת תמצאי עצמך חוזרת לרשום במחברת שורה מקרטון, כשחבל משמש לך חגורה.
        1/10/10 17:31:

      (זו פרסומת)

      כאן תוכלי לכתוב.

       

      (זו לא פרסומת)

       

      והרי כבר כתבת יפה. והיצירה שהיא השראה - אינה יצירה. יצירה אמיתית היא סדרת כשילות ופתרונות. אין צורך בחרבות סמוראים, רק מעט להקשיב כפי שנראה שאת עושה היטב - פנימה, והחוצה.

        1/10/10 17:20:
      עצלן מדי לכתוב תגובה מלאה. בראשית אלוהי (המחשבים) המציא את הכוכב אחר כך את הלייק. נדמה לי שהוא עובד על קישור ישיר לתודעה. אז תרגישי את הבזזזז כל פעם שמישהו יאהב אותך (את מה שכתבת). י(ז)ונה של תגובות קוראים לזה?
        1/10/10 17:09:
      :-) תודה רגבי, לך באמת אכפת. שבס שוילם
        1/10/10 17:08:

      ''

        1/10/10 17:05:
      רנגיל, אני לא בטוחה. נניח, רק כתיבת הטקסט הזה לקחה לי פי שלוש יותר זמן מאחר ואחרי כל שני שורות (כשעוד לא כל כך ידעתי מה תהיה השלישית) רצתי לפייסבוק לראות האם יש לי שם איזה גירוי חדש. יש ימים שאני מרגישה כמו יונה בניסוי, תכתבי פוסט - תקבלי גרעינים
        1/10/10 13:48:
      כמובן שכל "אנשי הכתיבה והיצירה" יזדהו עם מה שכתבת כאן, ובלי קשר אליהם - גם אני מזדהה. נחזור שוב על המנטרה המודעת שמתחילה כל סשן של ע.א.:
      קוראים לי רן ואני עצלן.
      יש הרבה סיבות לכך שטרם כתבתי משהו ארוך, ולפעמים אני שואל את עצמי אם בכלל בוער בי מספיק לקום ולעשות את זה, כי אולי מי שבאמת לא יכול בלי לכתוב, לא מתעצל ומתרץ, אלא קם ועושה. אבל אני לא בטוח שזה נכון. לפעמים כשאתה טוב במשהו יש בך מחוייבות בעיקר כלפי עצמך, לעשות עם זה, גם אם לא בא לך.
      סטטוסים בפייסבוק מעכבים אותך מלכתוב את המסטרפיס שלך? אולי, אבל את יכולה גם וגם. גם להיות אושיית אינטרנט דומיננטית, וגם לשרבט בצד חלקים של משהו שיהיה מאוחר יותר יצירה שלמה. וזה לא חייב להיות מסטרפיס, ברגע שזה מגיע ממך, זה יהיה טוב.
        1/10/10 13:20:

      הא, זה מגיע בסוף. השינוי. כלומר אצל החכמים (לא אני) לא צריכים להגיע לרמת סבל כל כך גדולה הכרוכה בבזבוז זמן ובזבוז הכישרון הקיים בנו (כן, כן, כמו הסטטוס ההוא שלך המדבר על הכלום הענק הגדל ככל שהזמן גדל, ומה יותר טוב מלהגדיל את המפלצת בחופשות תשרי שזה עתה הסתיימו), אותם חכמים מקשרים במוח המותנה שלהם את העונג הצרוף הממתין להם מהיצירה שתצא לאור, ובאותה נשימה מתנים כל כך הרבה סבל לבזבוז זמן (או בשמו העכשווי - פייסבוק) שהם פשוט לוחצים על הכפתור, המחמירים מנתקים את החשמל. שום עליית גג פריזאית לצורך השראה, למעט עליית הגג שבראש.

      ועדיין, בתוך המולת הרשת החברתית, אפילו מארקס היה יודע להתמקד ולמצוא טוב. הנה, אני מתמקד, אני קורא אותך. זה לפחות טוב מאוד

      :)

        1/10/10 12:55:
      איזו נרקומנית של תשומת-לב את.
      ה'פייסבוק' הוא בדיוק המקום ששדות מוכשרות כמוך מתנוונות בו, במקום לפרוח.

      ולגבי התנעה מחדש, כפי שכבר הצעתי לכמה אנשים בעבר: חפשי ב'יו-טיוב' פרקים של "הגיע זמן לשון" עם אבשלום קור ותצפי בשניים שלושה. קודם-כל, זה עוצר את הזמן. בנוסף, זה יתן לך 'קיק' חדש לחיים.
        1/10/10 09:11:
      יפה
      מרפסת בשאנז אליזה זה מעולה...ועוד יותר לתת דרור למחשבות כאלה מעניניות...ודמיוניות ,זה בכלל מעולה.
      לחימה נוחה עם שבע מאות חרבות....רק שמרי על הלב.
      יום טוב וסופ"ש נעים.

      כוסאמק. גם אני רוצה בלוג

      בלוג ממש מעניין. באמת

      ארכיון