סוף 1947, אחרי החלטת החלוקה באו"ם, זו התקופה בה מדובר והנה הציטוט כאמור:

המנהיגים הציונים נקלעו למשבר, והוא לא היה צבאי בלבד. "נעשה ברור לכל... כי ארצות הברית מבקשת להביא לידי בחינה מחדש של בעיית ארץ ישראל בעצרת הכללית", כותב סר אלן קנינגהם (הנציב העליון האחרון בא"י). הוא סבר כך לנוכח העובדה שפעולות האיבה המתעצמות וההצלחות הערביות כרסמו קשות בתמיכה הבינלאומית בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינה יהודית - כפי שאכן קיוו הערבים כאשר עלו על דרך האלימות.

האמריקנים, במפתיע, הם שנתקפו ראשונים בפיק ברכיים. כבר ב-2 בדצמבר 1947 הזהיר הנשיא טרומן בעדינות את הציונים ואת תומכיהם: "ההצבעה באו"ם היא רק התחלה ועל היהודים להפגין עתה סובלנות והתחשבות בעם האחר בארץ ישראל, שעמו הם יצטרכו לחיות בשכנות." כעבור שבועות אחדים התבטא מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ביתר חריפות כאשר אמר לאנשי משרדו, כי "הוא סבור שממשלת ארצות הברית עשתה משגה כאשר תמכה בחלוקה.

הרמז לגבי מהפך במדיניות האמריקנית, שעד כה תמכה בפתרון החלוקה, הוליד מיד ובאורח טבעי למדי לחץ-נגד ציוני נמרץ, שגרם לאמריקנים לחזור ולאשר את תמיכתם בחלוקה, אולי - כפי שהניחו הבריטים - מתוך שיקולי בחירות, שכן טרומן ורוב חברי הקונגרס עמדו על סף בחירתם מחדש בבחירות נובמבר 1948.

פרט לבחירת הנשיא שמועדה בעוד שנתיים, זהו בדיוק המצב שבו גרר נשיאה הטירון של ארה"ב היום, אותנו ואת ארצו בשתי שגיותיו הקולוסאליות הזועקות לשמיים: נאומו בקהיר והעלאת רעיון העוועים של הקפאת הבניה בהתנחלויות שהעלה את הפלסטינים ואת הליגה הערבית לעץ גבוה שאינם יכולים לרדת ממנו בלי מבוכה בינלאומית רבה. או, כפי שהפתגם העממי אומר, אבן שזרק לבאר טיפש, גם אלף חכמים לא יצליחו להוציאה.

נתניהו אינו יכול לתקן את שגיאות אובמה ולסכן בכך את ביטחון ישראל, גם אם נכונה העובדה שהקואליציה שהוא בנה היא זיוף תוצאות הבחירות כדי לאפשר לו ולברק לשבת על כיסא ההנהגה ללא תמיכה ציבורית אמתית.