הטלפון צלצל ממש בסמוך אליי, רועי התקשר לאחיו להגיד לו שכנראה יאחר או לא יגיע בכלל. אני אישית לא הצלחתי לתפוס אותו בכלל. מבירור מעמיק סביב הנושא התברר לי שורד הגיעה אליו הביתה כדי לקחת את הדברים שלה היות והם נפרדו ומשם התפתחה סאגה מושלמת.

בהמשך הזמן, התברר כי הוא לקח אותה לפארק ואמר לה שהוא אוהב אותה. נכון הדבר או לא? רק אלוקים יודע מה הלך שם בזמנו. אבל הדבר היחיד הוא שאני יודעת הוא שהרגשתי פגועה ונבגדת כמו שבזמנו לא ידעתי שקיימת בכלל אותה התחושה.

הימים עברו, ניסיתי להבין מה השתבש שם, סימסתי לרועי ניסיתי לדבר איתו אבל אין קול ואין עונה. אחד הדברים שאני חושבת שעד היום שנואים עליי זה לאגור כל כך הרבה כעסים בבטן מבלי לדעת מה הצד השני מרגיש או חושב ומבלי יכולת אמיתית לפרוק את זה כמו שצריך. זה כאילו מישהו מצמיד לך סכין ודוקר אותך בבטן, ואתה בתור בן אדם רוצה לומר משהו ולהתנגד אבל הצד השני פשוט לא מקשיב ולא מאפשר לך. הימים עברו, בסוף נפגשנו דיברנו העניינים נפתרו, ליבנו את הכל ועם הזמן נכנסנו לזוגיות של כמעט שנתיים ביחד. היו הרבה פעמים שהייתי יכולה להצביע עליהן שידעתי שהוא אוהב אותי יותר משאני כבר אוהבת אותו. המלחמה בעבור המערכת יחסים הזאת היתה מתישה, נשארתי ללא כוחות. חוץ מזה? איך לעזעזאל מתמודדים עם חלום שהתגשם? הרי כל הזמן הייתי עסוקה במלחמות בהתגוננויות ופתאום זה קרה. השגתי אותו. מי שבעבר נדמה לי היה כלא פחות ולא יותר כאהבת חיי. אבל תמיד תחושת החוסר ביטחון באיזשהו מובן עטפה אותי, תחושת החוסר אמון, הרי רועי בהתנהגותו כלפיי הותיר אחריו אצלי לא משקע אחד וגם לא שניים. האמון הבסיסי בגברים ובככלל גם בבני אדם נסדק עוד כבר בתקופתו ווהמשיך לשאוב חיזוקים לטובתו מחיי לצערי עד היום.  

" איך יודעים שמפסיקים לאהוב מישהו" שאלתי את חברתי בצבא אז, בזמנו. ?

"פשוט יודעים, מרגישים" היא ענתה ומתחילים לריב הרבה כל הזמן בלי שום קשר לכלום. 

כיום, השיח הזה נדמה לי כאילו היה ההספד האחרון של החברות ביני לבין רועי.

גדלנו ביחד אני ורועי כמה שנים טובות וכעת שנינו עמדנו לפני שחרור מצה"ל.

נפרדנו אבל לא יכולנו להיפרד, ניסינו לפרום את הקשר אבל לא הצלחנו לפרום אותו. הכימיה והתקשורת הייתה יותר מידי חזקה שלצורך העניין חברות או לא חברות בריא או לא בריא אלה היו שתי שאלות שהיה לנו קשה להתמודד איתן ולהסתכל עליהן בעיניים. שניסיתי ללכת, הוא לא נתן לי. ושהוא ניסה, לא נתתי לו. ונשאבנו נשאבנו לתוך קשר שעלו לנו ובעיקר לי ביוקר. חברות שלי היו עוד ידידות של אחיו כך שכל היום הייתי צריכה לקבל בעל כורחי דיווחים שוטפים בדבר מה מתרחש שם בבית ובחייו. היינו פרודים בזמנו אבל באישהו מקום כמו תמיד גם מאוד ביחד. הקשר הרגשי תמיד היה מאוד חזק. זה  ממשכמו מסטיק שנדבק לך פשוט לסוליה של הנעל ולא משנה כמה תנסה לברוח ממנו ולהשתחרר ממנו הוא עדיין ידבק בעקשנות ויסרב להשתחרר. המון קטעים לא במקום עוד ליוו את תקופת הפרידה שלנו, לא היה יום שבו שאלתי את עצמי למה נכנסתי לקשר הזה מלכתחילה, ואיך לעזעזאל ממשיכים קדימה. הפרידה הסופית שלאחרייה לא ראיתי את רועי אולי ארבע שנים התרחשה בים. ידענו שאנחנו צריכים להתנתק להיפרד והוא מבחינתו אמר שהוא פשוט ישב ובכה כל הלילה שהוא רק חשב על זה. מתחתיי האדמה נבלעה. הרגשתי שאני נשמטת מטה ומטה מבלי יכולת לעשות שום דבר שיטשט ולו במקצת את כאב הפרידה. חשוב מכל זאת, הייתי ילדה אבודה כבת 20 שגרמה אהבת חייה הלכה לה והיא משתחררת מצה"ל כל הביטחון שחייתי בו כל כך הרבה זמן נלקח ממני. חברה שלי פשוט אמרה לי לעבור כל יום ביומו וכך עשיתי. איך שהתשחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בהוט כנציגת שירות. אבל הגורל תיעתע בי פעם שנייה ודווקא חברתי הטובה סיוון, אותה הכרתי אז בזמנו בהוט יצאה עם מישהו שבצורה מאוד מפתיעה עובד עם רועי במקום עבודה חדש. לא הבנתי מה לעזעאל קורה פה. איך ייתכון שדווקא רועי שהשתחרר מהצבא ממש סמוך עליי מצא עבודה יחד עם חחבר של חברתי הטובה במקום העבודה החדש אותו אני מצאתי?  איך ייתכן שאחריי כל הניתוק הזה וניסיון ההתמודדות הזה עוד יש לי תזכורת תמידית של רועי כל היום בעוד שדווקא הוא וחבר של סיוון התחברו?? אז ידעתי מה שהכי ידעתי לעשות אז בזמנו. ברחתי,

התנתקתי עבדתי שעות מטורפות. לא הסכמתי לעשות משמרות בוקר רק לנוכח הידיעה שבסוף המשמרת אני יחזור שוב פעם לבדידות של חיי.  בדיעבד, התברר לי מה שאני יודעת גם היום, שהכל מיד שמיים. וכך,  לימים התברר לי שדווקא סיוון אותה הכרתי בהוט שהיתה חברה כבר שנים של זה שעבד בצמידות עם רועי, הייתה דווקא אותה אחת שהייתה אחראית לניתוק הקשר הסופי של עם רועי.  אבל את זה בעצם ידעתי על כוס בירה רק שנה אחריי.......

המשך יבוא.........