כשגבר מתחתן עם גבר
"אני רוצה לשבץ אותך ליום שלישי, יש אירוע איכותי. זו חתונה של הומואים."
ואללה? שאלתי. מעולם לא הייתי בחתונה כזו.
"אני חייב שתעבוד, כי אני לא יכול ביום הזה."
"אין בעיה," אמרתי. זה יאלץ אותי לוותר על מסיבת רחוב בחיפה, אבל נשמע כמו הזדמנות לחוות משהו שלא חווים כל יום. המתכונת המונוטונית של החתונות בהן אני עובד פעם בשבוע כתאורן היא עינוי של שבלוניוּת. אותה תכנית, אותו מזון, אותו מקבץ התנהגויות, והכי קשה למוזיקאי - אותו פלייליסט רדוד כל פעם מחדש.
להומואים, מצד שני, יש מוניטין כבעלי טעם וסגנון. לפחות זו הקלישאה. ומעניין איך תהיה החופה... תהיה בכלל חופה? איך יעשו את זה? בטח יהיו שם אנשים מעניינים. כן, בהחלט שווה לבדוק. המוזיקה בטוח לא תהיה הדרעק הרגיל. אם אצטרך לנחש, ואכן ניחשתי, היא בטח תכלול הרבה שירים מגניבים של להקות אינדי אירוניות שעדיין לא פרצו, קמצוץ להיטי אייטיז (אבל לא אלו שתמיד טוחנים, אלא שירים אחרים מאותם אלבומים) ואת מיטב האלקטרוניקה.
אז הלכתי לעבוד.
החתן והחתן היו גרסה מזרחית ואשכנזית אחד של השני, היתה חופה מותאמת עם רב אלטרנטיבי כלשהו, ובמקום "משמח החתן עם הכלה" אמרו "משמח החתנים". בסלואו הראשון והאחרון גבר התנשק עם גבר וכולם הריעו. מעבר לנ"ל, עם זאת, זה היה אחד האירועים המשעממים, הדלוחים, הצפויים והמאכזבים שחוויתי. למעט העובדה (שאותי לא מסעירה) שאישה אחת בהפקה הוחלפה בגבר, לא היה דבר בחתונה הזו שהמריא אפילו מילימטר מעל לנורמה הכי בנאלית של חתונות ושל בני אדם בכלל.
אוכל אותו דבר, אנשים אותו דבר, והמוזיקה זבל. אותו פלייליסט בדיוק כמו כלללללללל החתונות בהן עבדתי. לשם המחשה, ואני מתנצל אם אביא את הקורא/ת לכדי קבס, אציין ש"השיר המיוחד שלהם" לסלואו היה
"ואי, ואי, איזה שיר!" אמרתי לתקליטן בטון מוגזם.
"שיר ענק," ענה לי בהחמיצו את לשון סגי נהור.
בקצרה, הקלישאות שגויות. הומואים, כפי שידענו, הם כשאר האדם, מה שאומר שרובם משעממים ונטולי מעוף. הם נמשכים לבני מינם, אבל זה לא אומר כלום.
"נו, ראית מה זה?" אמר לי המאבטח בסוף הערב.
"מה?"
"על מי הם חושבים שהם עובדים?"
"מה הכוונה?"
"הם קוראים לזה חתונה?"
"אני לא רואה הבדל."
"נו, באמת."
משכתי בכתפיי. "אחוז מאוד גדול מהגברים והנשים שמתחתנים פה מתגרשים. אחד לשלושה זוגות בערך."
"אני לא מאמין בזה."
"אתה לא צריך להאמין," עניתי. (זה היופי בעובדות, לא?) "כנס לאתר של הלשכה המרכזית לסטטיסיקה ותראה בעצמך."
"בסדר, אבל מה הם יעשו?" הוא התעקש. "זה יביא ילד וזה יביא ילד?"
"אנא עארף? יש היום מלא דרכים. אם תשאל אותי, שני אלו יחיו בדיוק כמו רוב האנשים. הם ישלמו מיסים ואז הם ימותו."
הדיון הזה שעמם אותי. האירוע הזה שיעמם אותי. האנשים האלו שיעממו אותי. אבל במבט לאחור, כולם היוו טיעון עוצמתי (1)להומוסקסואליוּת כטבע מוּלד ולא כבחירה, ו(2)לשיוויון זכויות להומוסקסואלים. אני אסביר.
ראשית, אין מצב שהנטייה המינית של החתנים הללו היא תוצר של בחירה יצירתית, כי אם יש תכונה אחת שלא היה להם שום זֶכֶר ממנה, זה דמיון. הם הומואים כי ככה הם נולדו וזהו. שנית, שניהם הם בדיוק סוג האנשים שמקיים את הכלכלה. עם טעם נבוב כשלהם, הם עמוד התווך שלה, כי הם אינם מהווים איום ולו הקלוש ביותר על הסטטוס-קוו הצרכני. מכל הבחינות למעט אחת הם-הם הישראלי הממוצע. כי מה יותר נורמלי בישראל מלהיות אידיוט משעמם וצפוי עם טעם מחורבן?
קראתם את זה כאן.
---
נ.ב., אחד הדברים שתהיתי לגביהם לאחר האירוע הוא מה ההבדל בין שיעור הגירושין בקרב זוגות הטרו לשיעור בקרב הומואים. אם השיעור בקרב הומואים גבוה יותר, למשל, ניתן לומר (בדיון שטחי במסיבה, אז בלי להתקטנן) שגירושין הם בעיקר אשמתם של גברים. אם נמוך יותר, ניתן לומר שנשים הן המפגע העיקרי, וכו'. :-)
---
(C) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2010 |
