כשהלב בוכה, הנשמה זועקת...

בעבר, הלב לא בכה והנשמה לא זעקה, 

להפך, הנשמה חייכה, הייתה מאושרת, שמחה לקום כל יום בבוקר.

כנראה שככה זה כשמתבגרים,

מוצאים כל פעם סיבה להיכנס למגננה כזאת, למצב של פחד, של חרדה, של עצב ודיכאון.

מחשבות מוזרות, כעסים על אנשים מסויימים, או סתם דכאון, בלי סיבה, ועם הרבה רצון לצאת ממנו.

את הכל פותחת מילה קטנה,

מריבה שטותית או אפילו מבט לא נכון.

עכשיו, יש לי מטרה גדולה בחיים, 

לצאת מהמצב בו אני נמצאת, לעבור למקום טוב, מקום שלם

להמשיך הלאה בחיים, בלי להסתכל ולחשוב אחורה.

למצוא משהו שיעשה אותי מאושרת, לוותר על אלה שעשו ויעשו לי רע.

השאלה שנותרה היא איך?

בינתיים, על ידי ניסיון וטעייה, מקווה שמתישהו אני אצליח.