אביקסה היא תרופה חדשה יחסית הניתנת לסובלים מדמנציה ואלצהיימר. התרופה אמורה לשפר את מצב החולה בתפקוד שלו, בהתנהגותו ובתגובותיו. ה"מומחים" בנושא מדגישים שהתרופה נחשבת לבטוחה, ומעט תופעות הלוואי שלה, אם נגרמות, נעלמות תוך זמן קצר.
בשלב זה אחזור ואדגיש את דעתי האישית למונח "תופעות לוואי". המונח הזה נשמע מאד נעים לאוזן הלא מקצועית. משתמשים בו כדי לא ליצור חרדות וחששות בקרב צרכני התרופות, שהרי אם אלה ידעו כמה רעילות התרופות שהם צורכים ואלו נזקים הן גורמות, סביר שימנעו מלצרוך אותן. לכן לא כותבים "נזקים מחלות וסכנת חיים שיגרמו כתוצאה מצריכת התרופה", אלא משתמשים במונח "תופעות לוואי".
בתרופה "אביקסה" נתקלתי לראשונה לפני מספר חודשים. אימי הקשישה אובחנה כסובלת מדמנציה. בהמלצת הרופאה הכללית היא הופנתה לפסיכיאטרית המתמחה בטיפול במחלה זאת אצל קשישים. הרופאה רשמה לה שתי תרופות, אותן עליה לצרוך באופן קבוע. אחת מהן היא ה"אביקסה". השניה מכונה בשם "רמירון".
ניסיתי ללמוד על שתי תרופות אלה באמצעות קריאה באינטרנט ובאמצעות שיחה עם רופא ורוקח. הבנתי שאלו הן תרופות לא קלות, במיוחד האביקסה, והיה לי ספק באשר לצורך לתת לה אותה. לאימי רקע של ניצולת שואה, שנים רבות של רעב וסבל, מחלות שונות וניתוחים שעברה, ולא חשבתי שגופה (בעיקר הכבד שלה) יעמדו בעומס של הרעל הזה (המכונה "תרופה"). הרוקח אף רמז לי שהתרופה היא חדשה יחסית ועדין אין מספיק ניסיון באשר לנזקים שהיא גורמת. לצערי הוא צדק.
אך אני לא לבד בעיניין הזה, ואחי חשב אחרת. הוא מאמין ברופאים וסמך על הרופאה גם במקרה הזה. וכך אימי החלה לצרוך את התרופות.
כעבור מספר חודשים הבחנתי בסימפטומים המעידים על הידרדרות במצבה. היא נחלשה בהדרגה, הייתה מבולבלת ולא מודעת לסביבה רוב הזמן, היא נחלשה פיזית עד כי לא יכלה לעמוד וללכת, התיאבון ירד משמעותית והיה קשה לשכנעה לאכול, היא נהייתה פסיבית לחלוטין ונראתה מדוכאת ועצובה, היא הפסיקה להתייחס למראה החיצוני ולאסתטיקה שלה, וסימפטומים אלה החמירו מיום ליום.
בעקבות המצב הנ"ל התקשרתי לרופאה הפסיכיאטרית. תיארתי לה את המצב, אבל היא התעקשה להמשיך בטיפול התרופתי. היא המליצה לפנות לרופאה הכללית לבדיקות. היא לא ראתה קשר בין התרופות שרשמה לבין מצבה המדרדר של אימי.
ואז, באחד מימי שישי, כשראיתי עד כמה אימי הייתה מדורדרת, הזמנתי רופא לבייתה. כוונתי הייתה שהוא יבדוק אותה ויתן הפניה לבית החולים. הרופא שבדק אותה לא איבחן בעיה מיוחדת, למעט תשישותה ואי יכולה לעמוד על רגליה, אבל בגלל שסיפרתי לו על הידרדרות מהירה ובגלל גילה הגבוה, הוא היפנה אותנו למיון.
בחדר המיון בבית החולים בילינסון התייחסו אליה מאד יפה, בדקו אותה ביסודיות והמליצו לאשפזה במחלקה פנימית. הבדיקות הראשוניות הראו עליה באנזימי הכבד (שהיו תקינים בטרם לקחה את התרופות), והרופא המומחה הורה להפסיק מיידית את מתן ה"אביקסה". הוא הביע פליאה מסויימת על כך שנתנו לאימי את התרופה הזאת, וזאת בשל היותה ידועה כמזיקה במקרים כאלה. לטענתו אנזימי הכבד עלו בגלל שהכבד הוא זה שמפנה את רעל התרופה. טוב שהוא אמר זאת. לי הוא לא חידש דבר, אבל אחי שינה במשהו את דרך חשיבתו בנושא התרופות.
כעבור ארבע ימים אימי שוחררה לביתה. מהר מאד העפתי גם את התרופה השניה שצרכה (כמובן בהדרגתיות) ודאגתי לה לתפריט צמחוני אורגני אותו התאמתי לה. הרופאה הפסיכיאטרית כעסה על הפסקת הטיפול התרופתי (זה לא יאומן כמה היא מאמינה ברעלים האלה), אבל אני "לקחתי פיקוד" על הנושא והתעלמתי ממנה.
כעבור מספר ימים ניכר היה שאימי מתאוששת. היא הייתה צלולה יותר, זוכרת יותר ומצב רוחה השתפר. התרופה שאמורה להיות כביכול נגד דיכאון דווקא הפכה אותה לדכאונית ופסיבית.
סילוק הרעל התרופתי, התזונה הטבעית והפעלה גופנית קלה שינו את המצב. גם התיאבון חזר, ובהדרגה ניתן היה להוציאה אל מחוץ לבית. בהתחלה בכסא גלגלים, ובהמשך עם הליכון, וכיום היא כבר צועדת מעט באופן עצמאי. היא ישנה היטב בלילה, שנתה רגועה וטובה.
ההתאוששות בולטת. זה כוחה של הדרך הטבעית נטולת רעלים וסמים לאושש אדם.
מסקנות – רעל אינו מרפא. רעל מדכא סימפטומים. רעל מרעיל (גם אם הוא מכונה בשם "תרופה"). בידקו הייטב לפני שאתם צורכים תרופות, במיוחד כשמדובר בתינוקות וקשישים. יכולתם של אלה להתמודד עם רעל תרופתי היא קטנה. תמיד כדאי לתת לגוף את ההזדמנות לרפא את עצמו בדרך שאינה מרעילה אותו.
2/10/2010
|