כבר כמה ימים שבא לי לכתוב ואני לא מצליחה.כאילו לא יודעת על מה. מרגישה ריקה. או אולי בעצם מלאה. לא ממש סגורה. וזה לא שלא קורה מהומה. אבל שום דבר לא בא לי בזרימה.

מאז שירוקת נסע ונעלם מחיי בדממה, משהו עצר לי בנשימה. לא כל כך הוא כמו שנמחק לי המושא.

המושא לכתיבה. המושא לאהבה. המושא להרגשה.

זה הוביל אותי לשאול את עצמי את השאלה הבאה-

הייתכן שרק כשיש סערה בחיי אני יכולה ליצור ולעסוק בכתיבה?

אפילו ירוקת, בנוכחותו הנעדרת, גרם לי לכתוב ולהוציא מעצמי,לאו דווקא עם קשר אליו, המון מלל ותשוקה. במיטה ובכתיבה.

ועכשיו אני די ממש כזה כאילו  תקועה.

ואולי זה יום הולדתי הממשמש ובא?

(כן זה ביום שני הקרב עלינו לטובה- צריך לעדכן את הפרופיל כאן בשנה...)

הבעיה אצלי היא, שכשאין כלום אני חייבת ליצור ריגושים ומהומה. חייבת לקום. להרגיש נפילה.

זה מזכיר לי שכשהייתי עם אהבת חיי, ואחרי שלושה חודשים נרגעו קצת האהבהבים אמרתי לו- "זהו - נפרדים". הוא תפס אותי ואמר "מה קרה? קצת נרגע אז את מתארגנת לבריחה? כשהכל בסדר אצלך זה אומר שלא בסדר?". צודק.

נשארנו כמעט שנה. זה נגמר נורא אבל הייתה שם אהבה. והבנתי שבלגנים יש מספיק בחוץ- בפנים יכול להיות שקט. אפילו צריך.

אבל שוב אני מוצאת את עצמי מחפשת הרפתקאות.

ביום שישי שעבר לאחר שהשארתי מכתב חם ישר מהמעיים לירוקת על דלת הבועה, יצאתי עם חברים לשתות, וסיימתי עם אחד מהם (חבר ותיק, שבעבר היינו יחד) בשירותים.

לא זה לא זול.

כן זה אמיתי.

"למה תמיד שיש לי מישהי את רוצה אותי" שאל.

לא ידעתי מה לענות.

כי זה נכון.

כשהוא נפרד אני לא רוצה אותו לבד. כאילו הידיעה שהוא שלי מתי שארצה עושה לי משהו. ואולי זה הכביכול כוח, שיש בלהיות האישה שבוגדים איתה (לא בדיוק בגידה-הוא יוצא שבוע עם הבחורה) מאשר זו שבוגדים בה.

תחושה שמשכרת אותי.

תחושה שמשקרת אותי.

מה שכן- ברבע שעה של סקס בשירותים היה חיבור, אהבה, רגשות וקירבה, יותר מבשלוש שעות סקס מטורף עם ילדי בועה ירוקי עינים.

ואולי פשוט זה מה שהייתי צריכה- קצת רגש ונשמה. קצת חיבור עם כל נשיקה.

להרגיש קיימת.

נחשקת.

אסורה.

רצויה.

בשליטה.

"זה מסוכן להתאהב ככה, לכן הפשרה באהבה" (ערו צור)

   אהבה       18.10