תמיד ידעתי שאי שם בין הזריחה לשקיעה בין האתמול למחר בין הים הגדול לבין האדמה יש מקום אחד קטן שאיש לא ביקר שאיש לא אוהב ומעולם לא חשב ולא רצה לגעת בו
כן זה הבית הקטן בראש הגבעה אין לו שם אין לו פנים אין לו כתובת אך כולם אליו שבים
לגעגוע ..
לאסופה הקטנה של עלים מזכרות של מילים שלא נאמרו מעולם ולאלבום התמונות הישן לזכרונות לתשוקות למאווים לחלומות
לגעגוע
הבית הקטן הזה שאיש לא אוהב לא מחבק בלילה לא רוצה שיהיה חלק ממנו ומנדה אותו בכל צורה אין לו שפה אין לו מילים אך כולנו עליו בשקט מתרפקים ומתפרקים
ואל הבית הזה אני שבה סוערת גועשת בוכה אוהבת ויודעת שהוא תמיד יחכה בשקט בפינה שם על ההר כמו אתמול כמו שלשום כמו אז בין השקיעה לזריחה והוא יודע שאיש לא יוכל להתעלם להעלם מנוכחותו החזקה..
הבית שלי והבית שלך והבית של כולנו אי שם בין האתמול למחר בין השלשום להיום הוא מחכה לכולנו בסופו של יום ....
הגעגוע
הערגה הציפיה המרוטה הכסיסת ציפורניים אם יבוא או לא יבוא אם ישאל אותי מה נשמע אם יאהב כמו פעם או אהיה לפתע עבורו זרה שונה ואולי בשקט הוא יבין יידע בלי מילים שאני אוהבת
וחיכיתי שם בבית על ההר בין הזריחה לשקיעה בין האתמול לשלשום בין היום למחר עם פעימת הלב ועם הגעגוע האין סופי שהכל כבר ייגמר ותבוא השתיקה ויבואו המילים ויסערו הלבבות ונשכח את הבית
שנמצא אי שם על ההר בין הזריחה לשקיעה בין היום לאתמול בין המחר לשלשום ונשכח רק לרגע את הבית ששמו געגוע...
גל
|
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לכולנו מסתבר יש בית קטן כזה...
ואת כתבת כל כך יפה..וכל כך מעומק ה- ♥
ואני מאמינה לך
הגעגועים הרצון להיות במקום אחר בזמן אחר..
התחושה היתה אמרה את זה נכון ואחרי ככלות הכל דיי מיסטית ורוחנית ועפתי מהבית לנשום אויר צח לריאות ..כדי שלא אבכה ולא אתרסק..
נסעתי צפונה הכי רחוק שאפשר לנשום אויר ולחזור מלאה באנרגיות...בסופו של דבר הבית הזה שייך במובן מסויים לכולנו ..כמו שכתבתי איש לא אוהב את הבית הזה..
איש לא אוהב להיות חלק מהבית הזה..אך הוא חלק מאיתנו חלק מחיינו והוא חלק מהנשמה שלנו ..
לא יכולתי לבקש יותר משיאהבו את מה שכתבתי ושיתחברו אליו באמת מהמקום הכי אמית ונקי ואני שמחה שאהבתם אותו..
ותודה לכל אחד ואחת מכם שקרא שהגיב שהתחבר למילים
פשוט תודה...
שיתחיל לך שבוע מתוק ורק זריחות.
מיסיטת בעיני לקוחה מתוך חלום ו/או הזייה
פשוט קסום בעיני
מלכודת שאני ניזהרת ונישמרת ממנה ומתרחקת ממנה כמו מאש
אהבתי את פוסטך יקירה
את כותבת מדהים!!!!!
שבוע טוב
אזלו כוכבי אז קבלי ******************** שביל חלב
כשאת אומרת דלת אני נזכרת בדלתות מסתובבות..
פעם היא באמת עצובה ופעם שמחה..
ואני לא יודעת מה באמת מרגישה..
אני יודעת שאני מתגעגעת ...
וכל הזמן אני שומעת ברקע את אייל גולן..
מתגעגעעעעעעעעעעעעע ולא מבין לאן הלב שלי נוסע..
ואני יודעת בדיוק לאן הלב שלי נוסע..
ואני מאפשרת לו כרגע שייסע שייטייל שישגע אותי..
איך אומרים פעם למעלה פעם למטה
דלת נסגרת דלת נפתחת
אכן הבית הזה בהחלט הוא בית מציק..
אבל הוא חלק מאיתנו וכמו שנאמר שיש לברך על הטוב ועל הרע..
אני מברכת גם על הבית הזה שמאפשר לי לפעמים לברוח לשקט שלי ..
ולגעגוע ...
דרך אגב אמרתי לך כבר שאת השראה נהדרת עבורי ..
אז הנה אומרת לך עכשיו.
אני כותבת בעיקר מהר מהר ממה שאני חשה מרגישה
ולכן זה גם יוצא מאוד אמיתי כנה וישיר..
תודה רבה על המילים היפות שמעשירות עוד ועוד את כוחי
ומעניקות לי את הרצון להמשיך לכתוב..
בסופו של דבר המילים שלכם הם התובנות והקסם שלי ..
תודה זוהרה'לה
הגעגוע אכן חלק מחיינו אך אנחנו לא אוהבים אותו..
הוא מעורר בנו המון השראה אך מאידך
הוא מוריד אותנו לפעמים למטה ולא מעלה למעלה..
אך בהחלט כיף להתרפק ולהתפרק איתו..
תודה שאהבת
חלק מהעובדה שבני אנוש אנו - אהבה וגעגוע הולכים איתנו יד ביד.
כתבת נפלא
אוהבת כתיבתך.
מלאה רגש.
גם אם הוא מציק לפעמים.