תמיד ידעתי שאי שם בין הזריחה לשקיעה

בין האתמול למחר

בין הים הגדול לבין האדמה

יש מקום אחד קטן

שאיש לא ביקר

שאיש לא אוהב

ומעולם לא חשב

ולא רצה לגעת בו

כן זה הבית הקטן

בראש הגבעה

אין לו שם

אין לו פנים

אין לו כתובת

אך כולם אליו שבים

לגעגוע ..

לאסופה הקטנה של עלים

מזכרות

של מילים שלא נאמרו מעולם

ולאלבום התמונות הישן

לזכרונות

לתשוקות

למאווים

לחלומות

לגעגוע

הבית הקטן הזה

שאיש לא אוהב

לא מחבק בלילה

לא רוצה שיהיה חלק ממנו

ומנדה אותו בכל צורה

אין לו שפה

אין לו מילים

אך כולנו

עליו בשקט מתרפקים ומתפרקים

ואל הבית הזה

אני שבה

סוערת

גועשת

בוכה

אוהבת

ויודעת שהוא תמיד יחכה

בשקט בפינה

שם על ההר

כמו אתמול כמו שלשום

כמו אז בין השקיעה לזריחה

והוא יודע שאיש לא יוכל

להתעלם

להעלם

מנוכחותו החזקה..

הבית שלי

והבית שלך

והבית של כולנו

אי שם בין האתמול למחר

בין השלשום להיום

הוא מחכה לכולנו

בסופו של יום ....

הגעגוע

הערגה

הציפיה המרוטה

הכסיסת ציפורניים

אם יבוא או לא יבוא

אם ישאל אותי מה נשמע

אם יאהב כמו פעם

או אהיה לפתע עבורו זרה שונה

ואולי בשקט הוא יבין

יידע

בלי מילים

שאני אוהבת

וחיכיתי שם בבית על ההר

בין הזריחה לשקיעה

בין האתמול לשלשום

בין היום למחר

עם פעימת הלב

ועם הגעגוע האין סופי

שהכל כבר ייגמר

ותבוא השתיקה

ויבואו המילים

ויסערו הלבבות

ונשכח את הבית

שנמצא אי שם על ההר

בין הזריחה לשקיעה

בין היום לאתמול

בין המחר לשלשום

ונשכח רק לרגע

את הבית ששמו

געגוע...

גל