על השינוי המשמעותי שעברה ישראל אפשר ללמוד כמעט מכל תחום של חיינו. אפילו מדברים שוליים, לכאורה, כמו קליפ פרסומת למשחק כדורגל.

למיטב זכרוני זה קרה לפני המשחק נגד ברית המועצות ב-1956. עיתון "חדשות הספורט" (המקור העיקרי למידע על ספורט בישראל) קרא לאלו שהולכים לאצטדיון רמת גן להשתמש בקריאת העידוד "אל אל ישראל". ככה בפשטות, ובלי התחכמויות, דוחפים את הנבחרת קדימה. ישראל במרכז.

אתמול ראיתי את הקליפ של ההתאחדות לכדורגל הקורא לאוהדים לבוא למשחק הבא של נבחרת ישראל נגד קרואטיה וממנו הסתבר לי כי את האוהדים מגייסים תחת הסיסמה "לא לפחד" כשברקע מתנגן שירו של אייל גולן "מי שמאמין לא מפחד". הפחד במרכז.

ואם אתם רוצים לדעת מה קרה למדינת ישראל מאז הקמתה הנה לכם התשובה. ממי ששמו את ישראל במרכז הפכנו למי ששם את הפחד במרכז. אבל יותר מכך, את מוטיב הפחד מוביל הממסד. למנהיגים ברור שהפחד מפני האחר הוא המוטיב העיקרי שסביבו יצליחו ללכד את ההמונים.

 מאחר ו"ישראל" כבר איננה ברורה לאזרחיה כבעבר, אין מה להציע להם יותר כסיפור מלכד אלא את הפחד.