הבן הטוב / שי גולדן | Golden - Land
את רוב שעות היומיים האחרונים ביליתי ב"גולדן לנד" ( Golden - Land ) , בקריאה צפופה ומרתקת בסיפרו האוטוביוגרפי של שי גולדן - " הבן הטוב " , (יצא לאור בשנת 2008) , ספר שאף לא לרגע העלתי בדעתי לנטוש - קראתיו ברצף בדמעות אין קץ, בגרון ניחר, ובנשימה אחת ארוכה שלעיתים פרחה ממני, נעתקה לה.
בלעתי כהרף עין, במהירות מסחררת את כל המלים, הרגשות, המחשבות, הפחדים, התקוות והכאבים, נקשרת ומתמסרת בעבותות אליו ולגורלו של הגיבור. מתחילתו ועד סופו נשארתי עם המחבר והרגשתי אותו קרוב קרוב, באינטימיות שחולקים הקורא והכותב, אותה אינטימיות משכרת שמספקת חוית הקריאה, רק שנינו, הוא ואני : העולם שמחוץ לו מפסיק להתקיים באותם רגעים, ואין מלבד זה הפנימי שבלב ובנפש ובדימיון.
כמעיין מפכה, בשטף , בשצף גולש ופורץ את הסכר האדיר, כמו שקורה כששותקים או מגמגמים זמן ממושך,עד שלא יכולים עוד להתאפק , ואולי מרגישים צורך לפצות על הזמן האבוד, כך משרטט הכותב בסכין מנתחים וביד מיומנת ואיתנה תמונה משפחתית מורכבת ורבת עוצמה, מפלח את הסיטואציות ואת הלב , מדקדק בקטנות כמו נותן דיווח משטרתי, כמו מוסר עדות מעל דוכן מכונת גלאי האמת והשקר, סביבו מלופפים חוטי החשמל המודדים את מתח הגלים בנפשו הדואבת ובליבו המפרפר בין התשוקה לחיים ולמוות.
לפרקים חשתי כי כתב היד מנוסח בקור רוח לכאורה, משל היה "זיכרון דברים" , המוגש לקורא כדיווח נוקב וקפוא, בדומה לעדות שמוסרים במשטרה, בלשון נקייה החפה מציניות, בישירות חסרת פשרות רוצחת ורצחנית, ללא כחל ושרק , ומבלי להתבלבל, כמסמך בעל ערך יקר, אולם בו זמנית - השגחתי כי אותו קור הרוח מחפה על רעידת אדמה פנימית, שבכל רגע מאיימת לפרוץ , להחריב ולהשמיד הכל מסביב, כמו באיסלנד. כשהוא מקיז דמעות ודם, בקצב פנימי מבוהל שדוחף אותו, כמו אש על קרח - מתפרצת הלבה, אני נזכרת בנופי איסלנד אהובתי, ככה הוא שייקה, כמו הארץ המופלאה הזו, כמוה הכותב. התפרצות הר הגעש היא בלתי נמנעת, הגיהנום הרגשי הפנימי - אנוס להשתחרר ולהתיר את סבך קשר השתיקה הכולאת, הקיטור בתוכו דן אותו להתקפות זעם בלתי נשלטות, בניגוד מוחלט לאיפוק היומיומי, ליציבות והשליטה העצמית שהוא מתאפיין ומצטיין בהן רוב הזמן כ"ילד נוח" ונעים לבריות. הסנה בוער, הבערה הפנימית התמידית שורפת ומכלה, הכאב שאין לו סוף , בנפש מסוכסכת ושסועה לגזרים, נפשם של עוללים שננטשו בינקותם, ולפיכך נידונו לתחושת יתמות אינסופית.
בארץ הגולדנים המבודדת, חיים ארבעה גיבורים אומללים ומעורערים, דמות דמות וסיבותיה המוצדקות עימה ושלה למונופול על הסבל, כשקורות חייהם המהממים של האחים גולדן - (במובן המקורי של הפועל להמם) - מהווים את ערכה של היצירה העצובה של מחברה, באוטוביוגרפיה בלתי אפשרית, כמעט בדיונית, על גבול הפנטזיה, והפנטסטיות שבו היא-היא סוד כוחו של רומאן פסיכולוגי זה, הגם שאיני בטוחה עד כמה ערכו הסיפרותי גבוה - ולמען האמת, במקרה זה גם לא ממש משנה לי - משום שכאמור הערך האנושי הפסיכולוגי של הסיפור המשפחתי הפנטסטי כתיעוד מציאות אנושית - אותו לא ניתן לאמוד במלים.
היצירה משמשת כצוהר , כהצצה אותנטית ונדירה לעולמם הפנימי של ילדים נטושים שאומצו בגיל יחסית מאוחר, ילדים שנשמתם התועה חצוייה ומפוצלת לעד, ויחד עם הוריהם המאמצים הכואבים אף הם - נחשף סיפור משפחתי סבוך במורכבותו המצלק את ארבעת גיבוריו ללא יוצא מן הכלל - הדמויות בו יוצאות בשן ובעין מהחויה המשותפת , איש מהנפשות הפועלות בה לא נותר ללא דופי או חסין מפגיעה, איש לא יוצא ממנה בחסד מופלא, נשכר או מנוטרל מרבב.
חשיפה ? אמת או שקר ? המחבר מנסה לבלבל את הקורא ולטעת בו ספקות שאולי מדובר בבדיה אחת שיקרית ומתוכננת היטב, אותה הוא בודה כבייכול מליבו וממוחו הקודח, וכי זו מסכת שקרים מוקפדת, אולם אני מסרבת בכל תוקף להשתכנע שמדובר בבדיון. הכל אמת לאמיתה, כל מלה אמת. זוהי פשוט דרכו הערמומית לתעתע בקוראיו, כך אני מפרשת את מהלכיו המתוחכמים והמודעים לעצמם של הכותב. הנראטיב משאיר פתח לספק ניכר באמינות האירועים , מפני שהמחבר דואג להזכיר לקורא באופן תדיר שהוא שקרן פתולוגי , שהשקרנות היא בנפשו , ולכן אין לסמוך עליו גם הפעם, על אף שלכאורה הוא מתוודה את "וידוי חייו", את ה-וידוי, בה' הידיעה. עד השורה האחרונה של הספר נותרת התהייה בעיניה ולא באה אל פתרון, ואם כבר אז להיפך - היא מוחרפת בשיאה בתום הרומאן, ומותירה בקורא התמים סימני שאלה מטרידים.
אז היה או לא היה ? מציאות או פיקשן ? כך ממשיך הכותב בהתמדה להתל בקוראיו, אולם כאמור - בי הוא הצליח לשטות. אני לא מתפתה להאמין שהיה זה "רק" חלום בלהות ומחול שדים מטורף שהתחולל בדימיונו הפורה של הכותב. כי היתה שם אמת.
כשם שלוחצים על פצע מוגלתי ו"בשל" , שמספיק רק מגע קל מרפרף והכל ניגר החוצה, מגע כמעט בלתי מורגש - מפוצץ אותו וכל הרטיבות מתפשטת ונוזלת לכל הכיוונים באופן לא אסתטי או סימטרי ,בוודאי חסר פרופורציות ובחוסר שליטה מכוער המפזר לכל עבר את ניחוחות ריח הריקבון, ולא מאמינים כמה יש בתוכו, כמה הפצע מכיל ונובע , כי הוא ממשיך להשפריץ בפראות מסחררת, באורח פלא שגורם לצופים במחזה השתאות איפה כל זה היה, ואיך ייתכן שהכיל בתוכו כ"כ הרבה נוזלים.
ואז ישנה הקלה, באה ההחלמה וההשלמה, ואולי כדי להזדכך, בעבור אותה חויה מזככת מיוחלת, בדומה לכך מרגיש המחבר הכרח לפצות על כל שנות השקר הארוכות שבצילן חי כמת מהלך, שנים אותן נאלצו לחיות אחיו והוא כילדים מאומצים מרגע שכף רגלם דרכה ב"גולדן - לנד", כמחוייב להקיא ולעמת, לפני הכל - קודם כל את עצמו - עם האמת האכזרית, כשהוא עושה זאת בכנות אלימה ומזעזעת, בברוטליות חסרת רחמים. באינטימיות ובמתן אמון בלתי מתפשר הוא מטיח, כמעט מרביץ בנו ומשליך לעברנו את כל הרפש, באומץ לב מרטיט ונערץ, ובשפה דחוסה ובוטה לפרקים, כשהכתיבה משמשת כתהליך מרפא, בתקווה שדרכה ניתן יהיה להבריא, להתנקות ולהיטהר מהזיוף, מהטינופת, מהשקרים הגסים, המזוהמים והמסריחים שריחם המצחין נישא למרחוק.
המחבר חסר הפשרות לא מניח לנו הקוראים, לא עושה הנחות, לא מרחם על הקורא, ובטח שלא חומל על עצמו, לא מתחנף או מייפה את המציאות, ולא מנסה להציג את עצמו באור מחמיא, כאדם החף מפגמים. להיפך - הוא מדגיש את חוסר השלמות שבו ואת מגרעותיו , כי זה המקום היחידי שבו הוא מרגיש ביטחון להתערטל סוף סוף מכל המסכות שהוא מורגל ומיומן בהן, להיות אנושי, להרפות מהשקר, ולהיות נאמן לאמת.
הוא כפוי באוטוסטרדה סוערת להספיק להשלים פערים של החיים בשתיקה, במרדף להדביק ולצמצם את הזמן האבוד, להקיא מתוך הקרביים את הסודות והשקרים החוצה, וזאת על מנת למצוא הגדרה עצמית , במטרה לאתר את הזהות הלא בדוייה, כדי להיטהר ולהיפטר מרגשות האשמה האיומים המכבידים. כדי להרגיש , כדי לחיות באמת.
וכך מגולל בפנינו המחבר סיפור משפחתי בלתי נתפס וקשה לעיכול, ולא חוסך מאיתנו מאומה, מפרט בפרטי פרטים, גם את הגועל והזוהמה, גם את היופי, החמלה ורגעי החסד, מקיז את דם ליבו בפנינו , הלב מדמם כשאין בסיס, כשיש תלישות מנותקת מעבר, נטולת היסטוריה, והדימום הפנימי הזה הוא מחיר החיים בשנים ארוכות ומייסרות במרמה, בשתיקות, בצלן הכבד של רגשות האשמה אותן בחר לנטול על כתפיו החסונות, כתפיים הכורעות מהמאמץ התמידי לחפות ולהסתיר היטב את השבריריות והפגיעות שמתחתיהן.
אותם רגשות האשמה המכבידים - הם אלה שהפכו אותו ל"בן הטוב ", הם התשלום היקר שנפרע בעבור הצורך המניע את המחבר לרצות (to please) את הוריו המאמצים, כשהוא נוהג לוותר על עצמו ועל צרכיו לטובתם, על מנת לשאת חן בעיניים ולזכות באהבתם במחיר של ביטול עצמיותו שלו, מהחשש הממשי והנורא מכל פן יתחרטו על הבחירה שלקחו על עצמם לאמץ את אחיו ואותו , להפוך את השניים לילדיהם שלהם, ולאסוף אותם ממוסד בית היתומים, בו העבירו שנות חושך מודחקים בחיים שהיו מנת חלקם בטרם הגיעם אל "ארץ הגולדנים". המתח הפנימי הפועל בנפשו של המחבר הוא הדרמה של הילד המחונן, וגם הטרגדיה שלו.
החרדה שלו מחרידה וחודרת.
חרדה קיומית תמידית ומאיימת שהוריו יצטערו על האימוץ , בניגוד להורים רגילים שברור לילדיהם הביולוגיים שאין להם אפשרות לחזור בהם ו"להזדכות" עליהם, מטבע הדברים - לילדים מאומצים אין את הודאות הברורה והמובנת מאליה שחווה ילד ביולוגי - במוחלטות הסופית והבלתי ניתנת לערעור של הוריהם, וחוסר הוודאות שמרחפת מעל, זו שבצילה הם חיים - אף גורמת לפיקפוק התמידי המייסר בקיומם שלהם עצמם.
קור שהוא סובל ממנו בכפות רגליו הוא מוטיב שחוזר שוב ושוב בכל פעם שעולה האימה, החרדה. כששייקה חרד - אז קר לו בכפות הרגליים.
>> אני תוהה אם הכוונה היא במשמעות של הביטוי הנודע באנגלית - " cold feet " / "רגליים קרות" (?), או שמא נובע אותו קור ממניעים עמוקים יותר של קיפאון (?)
שיחות הנפש שהוא מנהל עם אלוהים (סטייל "אלוהים שלי, רציתי שתדע") , מעיין "עסקות טיעון/חליפין" לעיתים, מבטאות תחינה, תקווה, יאוש, הבטחות, ביטוי של רגשות אשמה, שאלות שאין להן מענה, פורקן כעס ותיסכול - הכל מהכל. >> האם הפנייה הישירה לאלוהים היא מתוך חולשה או מתוך כוח ? אלוהים משמש בתפקיד של הקריאה לעזרה וכפתרון לבדידות ? כיישות תומכת ויודעת כל ? כסמכות הורית עליונה לילד שאין לו עבר ?
ארבעת בני המשפחה האומללים ב"גולדן - לנד" , גיבורי הרומאן - "הבן הטוב". מימין : רן, ארי , שייקה וליניקה.
"אמא של רן" - כך הוא מכנה את דמות אימו הביולוגית ברוב הפעמים שהיא מוזכרת במפורש, ודווקא ההתעקשות הילדותית הזו לא לשייך אותה אליו כאימו שלו, להתכחש למשמעות ולחשיבות הנעדרת שלה בחייו - מצביעה על רגש לא פתור ועל האיכפתיות שהוא משקיע במאמץ להתנער ממנה ומהוויתה, מאמץ שעולה לו בדמים ובסימפטומים גופניים כגון אותו קור בכפות הרגליים. משמעותית ומרחפת כרוח רפאים כל העת, נוכחותה הנעדרת של האם הנוטשת - לא נוטשת לרגע את גבולות המרחב הסיפרותי, מותירה אחריה חלל שחור, עצום, קודר, אפל ואינסופי. בלכתה הטביעה לנצח חותם אינטגרלי שבלתי ניתן להסירו, קעקוע של חסר וחסך בצאצאיה המיוסרים והעזובים, "למזכרת" הורישה להם את חרדת הנטישה העמוקה ביותר, ואותה חרדה לא נוטשת ולא נותנת מנוח או שלווה לנפשם היגעה, מניעה, מערערת, משחיתה, מדכאת, מכלה, ודנה אותם לחיים של סבל וחיפוש אחרי הגדרה עצמית וזהות, חיים במאבק פנימי מחריד מתמיד, כזה שלעד לא ישקוט, חיים בסערת נפש רוחשת, במחול אימיים, בגאות ובשפל משתקים ומטילי מורא.
הכותב נקרע בין רצונותיו, בין הכוחות המנוגדים הפועלים עליו ומתעתעים בו, מאיימים להוציאו מדעתו, שפיותו מעורבבת, דו סיטרית, כי החויה היא אינטנסיבית ומטריפת חושים : הוא חצוי בין רצונות וחשקים, בין התאווה לחיים לבין נטייה אובדנית, בין אורך רוח לקוצר נשימה, כמעט לאובדנה, בין שפיות לטירוף הדעת, בין נימוס מחושב לבין התפרצויות של התקפי זעם ואימה, בין איפוק ויציבות מופגנת לאובדן שליטה מוחלט.
הסתירה הפנימית מתבטאת גם כאשר הוא משלב בכתיבתו במתכוון בין שפת "רחוב" מחוספסת, יומיומית ודלה - לבין חגיגית, גבוהה ומלוטשת, דחוסה ועשירה. וכך גם לשון הטקסט פוסח על שני הסעיפים - פעמים קולו בוגר כשל המבוגר האחראי, ובפעמים אחרות שפתו כשפת הילדים, בקולו הילדותי של ילד אבוד :
" ורן אמר, ואני אמרתי, ו' .. ו'.. ו' ו' - - - ו' - - -"
סגנון הכתיבה יחודי לכותב, כזה המאפיין רק אותו, דוגמת משפטים שמסתיימים בפתאומיות ללא הכנה מוקדמת , כשהוא לא מציית לחוקי הדיקדוק. מתריסים במכוון , משפטים הקוראים תיגר על חוקי הכתיבה המקובלים, למשל השימוש העודף ב- וו' החיבור בהפרזה בתחילת משפט, כפי שילדים נוהגים לפעמים לעשות שיבוש לשוני מעין זה, להוסיף באופן מוגזם את מלות היחס בתחילת כל משפט , בניגוד לכללי הלשון בשפה העברית, שאני מניחה, מן הסתם, כי המחבר מכיר אותם ומודע להם היטב.
שאלת הזהות מתבטאת גם בעניינים טריוויאלים שרובנו לא נוטים לשים לב אליהם, כמו שם המשפחה המקורי שהוצמד אליהם בלידתם. כל עוד שהו בבית המחסה, בטרם באו ארי (אריה) ואווי (אוולין) - הידועה גם בכינוי החיבה "ליניקה" - לאמצם ולהציע להם בית חם ומשפחה , הרי שהיה להם שם משפחה אחר - "שטרן", אותו ירשו מאימם הביולוגית. "האחים שטרן" הפכו "לאחים גולדן" מרגע שליניקה ובן זוגה המסור פרשו עליהם את חסותם, והפכו אותם רישמית לתושבי ארץ הגולדנים.
"שטרן" במשמעו המילולי בתרגום מגרמנית לעברית - כוכב. כמה סימלי איפוא הוא כי שייקה נולד כוכב, ממש כשם המשפחה המקורי שירש - כך הוא במהותו, כוכב על - במלוא מובן המלה, כך נולד וכך המשיך להיות לכל אורך חייו האמיתיים, גם לאחר שהפך לשי גולדן - החל בכך שהביס את הגימגום הכבד שלקה בו בילדותו , והפך את המלים למקצוע שהוא מתפרנס ממנו, כשהציב לעצמו מטרות והשיגן, כשניצח כנגד כל הסיכויים מנקודת פתיחה נמוכה בשפל כילד שנזנח, ילד של אף אחד, וכעת גם משהפך לכוכב הבלתי מעורער של הסדרה מחוברים. שייקה גבר על המיכשולים שנקרו בדרכו למן הרגע שהגיח לאויר העולם, כשכבייכול פוטנציאל ההישרדות שלו היה נמוך משל הרבה אחרים. הוא חצה יבשות, טיפס על הרים וגבעות בבדידות מזהרת, מונע מתוך כוח פנימי אדיר כנחשול, משמעת ברזל לחיים של עשייה נרחבת , בנחישות ובהתמדה הנערצות שמאפיינות את אישיותו. אך הנוקשות הזו היתה בד בבד גם בעוכריו, כי היא גבתה ממנו מחיר נפשי של אש גיהנום רגשי שורפת והתפרקות פנימית איטית שותתת דם , התמוטטות עצבים ששברה את תדמית "התומך" החזק שדאג לטפח ולהפגין, והפתיעה אותו בעיתות משבר, כשהוא לא מוכן להן - בפגיעות, בשבריריות, בדיכאונות ובנפילות לבורות ותהומות של ייאוש קיומי.
המעגל נסגר, במובן מסויים, כאשר הוא הופך לאב גם לעצמו. דרך ההורות לבנו , משזה נולד - שייקה "מגדל" ומטפל (גם) בעצמו ובילד הזנוח שהיה. מה שמוביל אותי בטבעיות לקליפ המצורף בראש הפוסט - - רק מי שקרא (או יקרא) את הספר מבין כעת (או יבין בעתיד) - את הסיבות שלי לבחירה ב- Rocket Man , ואת המשמעות הסימלית של השיר בעבור המחבר. שייקה, אני מקווה שאתה קורא עכשיו, ואם כן , אז שתדע שמעתה ואילך, בכל פעם שאאזין לשיר הזה של אלטון ג'ון - אחשוב עליך ואזכר בך ובטקסט המסויים הרלוונטי שבספר. השיר באודיו מוקדש לילד שהיית, שייקה, לך ולכל יתר הילדים הרגישים שלוקחים הכל קשה וללב, כי שום דבר לא "עובר" לידם. ("הילד שהייתי" : ביצוע, מלים ולחן - עמוס בן דויד)
" ילדים קטנים, ילדים גדולים, ילדים טובים וילדים רעים, את יודעת, אמא - כולנו ילדים של החיים." (אריק איינשטיין)
תצלום עטיפת הספר - תמונה משפחתית אותנטית של האחים גולדן בילדותם. (שייקה מימין.) |
