מאת:  חגי מטר

המקור:

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaagwe

אוקטובר 2000. קראו לזה "אירועים", קראו לזה "טבח", קראו לזה "גיס חמישי שחובר לאויבי המדינה" – אך אף אחד לא יכחיש שמדובר באחד מרגעי השבר הקשים בהיסטוריה של יחסי אזרחים יהודים וערבים בישראל. אז מה קרה שם, ומה קרה מאז? סיכום שלישי בסדרה

ימים בודדים אחרי עלייתו של אריאל שרון להר הבית ואחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בסוף ספטמבר 2000 הודיעה ועדת המעקב של ערביי ישראל על שביתה כללית של הציבור הערבי בארץ. השילוב בין הסולידריות עם הפלסטינים בשטחים והזעם המצטבר בשל אפליה קשה של הפלסטינים בתוך ישראל הוביל לפיצוץ שהפך הפגנות רגילות לפעולות התקוממות בקנה מידה מסיבי, שכללו חסימות צירי תנועה ראשיים וזריקות אבנים. תגובת המשטרה הייתה קטלנית, וגרמה למותם של 11 מתקוממים בשלושת הימים הראשונים (מהם אחד תושב השטחים שעבד באום אל-פחם, היתר אזרחים). בשבוע לאחר מכן התחילה גם שורת התקפות של קבוצות יהודים נגד אזרחים ערבים, עסקים שמעסיקים ערבים, ומסגדים. בימים האחרונים של ההתנגשויות נהרגו עוד שני אזרחים ערבים, וכן אזרח יהודי שנפגע בחזהו מאבן שהושלכה עליו מגשר.

אין ספור דוחות, סיכומים וכתבות סיכמו וניתחו את מה שאירע כאן באותם עשרה ימים באוקטובר 2000. בסקירה זו אתייחס בעיקר למסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות האירועים, היא ועדת אור. חשוב לומר כבר עכשיו: חשיבות מסקנותיה של הוועדה רלוונטית לא רק לתחילת המילניום, אלא גם לימינו אנו. האחריות שמטילה הוועדה עלינו כאזרחים היא גדולה וכבדה, אך אם ברצוננו לחיות בארץ הזו בשלום – עלינו לשאת בה.

אפליה

יתכן שהפרק החשוב ביותר בדו"ח הוועדה הוא הפרק הראשון, שדן בהרחבה ראויה לציון (יחסית לגוף ממלכתי) באפליה רבת השנים נגד האוכלוסייה הערבית בישראל: מאז המשטר הצבאי ועד פרוץ ההתקוממות. מנקודת מבטו של רוב הציבור היהודי (או לחלופין – מנקודת מבטה של התקשורת, מחפשת האקשן והדם), אין דבר מעניין מהאירוע החד-פעמי, מההתנגשויות בין אלפי אזרחים ערבים לבין השוטרים, מחסימות הכבישים, מ-14 ההרוגים. אלה הדברים שרלוונטיים לנו, כי הם אלה שמאיימים עלינו, שמסכנים אותנו, שאנחנו מרגישים. אך הפרק הראשון הזה עוסק במציאות חייהם של למעלה ממיליון אזרחים, מציאות שמתמשכת יום-יום למעלה משישים שנה, ושספוגה באפליה, קיפוח ודיכוי. מנקודת מבט תועלתנית צרה, ניתן לומר שחשוב לנו להכיר את המציאות הזו כדי למנוע "עוד אוקטובר 2000". כאזרחים שרוצים לחיות במדינה דמוקרטית ושוויונית, זה חשוב עוד יותר.

הוועדה פותחת את סקירתה על האפליה הגזענית והממוסדת נגד האזרחים הערבים באמירה שלא משתמעת לשתי פנים: "אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים".
מכאן ממשיכה הוועדה וסוקרת את האפליה בכל תחומי החיים הנשלטים על ידי המדינה. בראש סדר העדיפויות מציינת הוועדה את בעיית הקרקעות. "יישובים ערביים רבים 'הוקפו' בשטחים כמו אזורי ביטחון, מועצות אזוריות יהודיות, גנים לאומיים ושמורות טבע, כבישים מהירים וכיוצא באלה, המונעים או הפוגעים באפשרות התרחבותם בעתיד", קובעת הוועדה, "עם גידול האוכלוסייה ביישובים הערביים גבר הצורך בשטחים לצורכי מלאכה ותעשייה, אזורי מסחר ומבני ציבור. ביישובים רבים לא נמצאו עתודות הקרקע הנחוצות לשם כך".
בעוד שהאוכלוסייה הערבית הלכה וגדלה, ושטחי יישוביה הלכו והצטמקו, לא הוקם ישוב ערבי חדש אחד בכל שנות המדינה (חוץ מריכוזי הבדואים בנגב), בניגוד להמוני היישובים היהודים החדשים שקמו וממשיכים לקום בכל פינה, עם או בלי קשר לתוכניות "ייהוד המרחב" למיניהן. במקביל, מאשימה הוועדה את רשויות המדינה בכך שיצרו עיכובים בלתי מתקבלים על הדעת באישור תוכניות מתאר ליישובים הקיימים, שיאפשרו בנייה (חוקית). "במקרים רבים לא הוקמו ביישובים ערביים ועדות מקומיות, ותחת זאת שויכו היישובים לוועדות מרחביות המנוהלות בידי יהודים", קבעה הוועדה, "התוצאה הייתה, כי ההחלטות בדבר התפתחותם של היישובים הערביים לא גילו רגישות מספקת לצרכיה של האוכלוסייה הערבית". חברי הוועדה רואים בתופעת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי כתוצאה כמעט בלתי נמנעת של מצב זה, שמובילה בהמשך להתגברות מתמדת בעימותים בין רשויות המדינה לבין הבונים סביב נושא הריסות הבתים.

נושאים נוספים הנסקרים על ידי הוועדה ושלא נפרט עליהם מטעמי מקום כוללים את: החינוך (אפליה קשה בתקציבים), התשתיות (אי-הסדרה מצד המדינה של מצב הביוב בכ-70% מהרשויות הערביות), התעסוקה (בשנת אלפיים היוו ערבים רק 5% מהעובדים בשירות המדינה, רק אחוז אחד מהדרגים הבכירים, ופחות מ-2% מהמועסקים בחברות ממשלתיות – וזה לפני שדנים בשוק הפרטי), ובאופן כללי בהקצאות משאבים ממשלתיים (במשרדי הדתות, עבודה ורווחה, בינוי ושיכון, חקלאות, תעשייה ומסחר).

אוקטובר 2000

אחרי ההקדמה הארוכה, עוברת הוועדה לעסוק באירועים של עשרת הימים הראשונים באוקטובר 2000. הוועדה דנה, בין היתר, ברדיקליזציה של הציבור הערבי בארץ בשנים שהובילו לאירועים, ומגנה את הנהגת הציבור על התססת הרוחות לקראת ובימים הראשונים של האירועים.
על עצם הפעולות של אלפי המפגינים והמתקוממים הפלסטינים אין חולק: כבישים ראשיים (כמו כביש ואדי ערה) נחסמו לתנועה, והיו מספר מקרים של התקפות של נהגים יהודים ועסקים יהודים. שוטרים שהגיעו לאתרי המחאה וההתקפות הותקפו בעצמם באבנים, בקבוקי תבערה וצמיגים בוערים.

על רקע אלה נבחנה לעומק תגובתה של המשטרה. נציין כבר עכשיו ארבעה סימנים לכך שהתגובה הקטלנית של המשטרה הייתה מוגזת לגמרי:
א) אחרי שלושה ימים שבהם נהרגו 11 ערבים מירי המשטרה, צמצמה המשטרה משמעותית את השימוש בכדורי גומי ועברה באופן רחב יותר לשימוש בגז מדמיע. רק שני מפגינים נוספים נהרגו בשבעת הימים שבאו לאחר מכן. המעבר לשימוש בגז מדמיע התקבע מאז במשטרת ישראל באופן רחב יותר בעת פיזור הפגנות, ואכן הרג מפגינים בקנה מידה כשל אוקטובר 2000 לא חזר על עצמו.
ב) אף מפגין יהודי לא נורה על ידי המשטרה, על אף שההפגנות וההתקפות של יהודים על ערבים ועל שוטרים לא פחתו בעוצמתן מאלו של ערבים, ובמקרים מסוימים כללו סכנת חיים ממשית לשוטרים.
ג) במהלך עשרת הימים נעזרו כוחות המשטרה בירי צלפים על המפגינים, שגרם לפחות למקרה מוות אחד ולפציעות רבות (על פי הוראות המשטרה, שלושה צלפים יורים בכל אדם-מטרה). לפי מקורות המשטרה, בכל ההיסטוריה של התמודדות עם הפגנות בארץ, נעשו מקרים בודדים בלבד (שניים-שלושה) של שימוש בצלפים. "בכל אותם המקרים החזיקו בידם האנשים שנורו נשק חם, אוטומטי, ובכל אותם המקרים הם אף ירו בנשק לפני כן", מציינת הוועדה, ומדגישה שלא כך היה המצב באוקטובר 2000.
ד) תרבות המחאה במדינות אחרות בעולם, כמו שאנחנו רואים בימים אלה ממש במדינות אירופה, כוללות במקרים רבים חסימות של צירים ראשיים ביותר, שריפת בנקים ועסקים, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה על שוטרים, ועוד. לרוב, מדובר באירועי מחאה גדולים בהיקפם פי כמה מאלה שהיו בארץ. אף על פי כן, נדיר ביותר שמפגינים באירופה נורים למוות על ידי כוחות המשטרה. (הערה אחרונה זו היא שלי, ולא עולה מדו"ח הוועדה).

בהידרשה להכנות המשטרה לאירועים מציינת הוועדה שלמרות הערכות מוקדמות, שהלכו והצטברו לכל אורך שנת אלפיים, שאירועים מסוג זה עשויים לפרוץ – המשטרה לא הצטיידה באמצעים הנחוצים לפיזור הפגנות, ולא נערכה להתמודדות עמן מבחינת היקף כוחות. "עד שהתעשתה המשטרה, צברו האירועים תאוצה והחלו להיגרם פגיעות בנפש, אשר הוסיפו לתבערה", מציינת הוועדה בסיכום הדברים. כמו כן, הוראות מ-1999 לצמצום השימוש בכדורי גומי לא הועברו לשוטרים, ואפילו קצינים בכירים שהעידו בפני הוועדה לא היו מודעים לשינוי הנהלים.
פסקה קצרה אך רבת משמעות בסיכום הוועדה מתייחסת גם למנטליות המשטרתית. הפסקה מנוסחת כהמלצה לעתיד, אך אומרת הרבה על המצב בעת כתיבת הדו"ח: "חשוב לפעול על מנת לעקר תופעות של דעות קדומות שליליות שנתגלו, גם אצל קציני משטרה ותיקים ומוערכים, כלפי המגזר הערבי. המשטרה חייבת להטמיע בקרב שוטריה את התובנה, כי הציבור הערבי בכללו אינו אויב שלהם, וכי אין לנהוג בו כאויב".

עיקר דו"ח הוועדה, שמתפרס על מאות עמודים, עוסק בפירוט מדוקדק של עשרת הימים שעל הפרק, ובעיקר בתקריות שהובילו למותם של אזרחים. לא אוכל אפילו להתיימר לסכם את פרטי כל האירועים כפי שמוצגים על ידי הוועדה. כחלופה לכך, אביא שלוש פסקאות מובחרות:
"התנהגות השוטרים במקום [צומת אום אל-פחם, 2.10], עובר לירי הצלפים ובמהלכו, מלמדת שלא היה חשש ממשי מפגיעה של אבנים שהצדיק ירי של אש חיה לעבר זורקי האבנים. עובדה היא, שעל אף זריקת האבנים לא הורו המפקדים לשוטרים במקום למצוא מחסה או להתרחק מן המתפרעים. במשך פרק זמן לא קצר של יידוי אבנים, עד לפגיעה שנפגע שוטר, לא ראו בכך סכנת חיים ואף לא ניתנה הוראה על הצבת הצלפים בעמדותיהם. אכן, ניתן היה להתמודד עם משליכי האבנים בדרכים אחרות, פוגעניות פחות מירי צלפים לכיוון הרגליים. לגבי המתפרעים שהיו במרחק גדול מהשוטרים, החשש שאלה ידייקו בפגיעה לא היה כזה שהצדיק ירי מכוון על ידי צלפים אליהם". [מירי הצלפים ביום זה נהרג מוסלח חוסין אבו-ג'ראד, תושב רצועת עזה. ח"מ].

"לנוכח השתלבותן של כלל הראיות, ניתן לקבוע בנסיבות אלה, כי הפגיעה הקטלנית ב[איאד, ח"מ] לואבנה הייתה תוצאה של פעילות כוח המשטרה. ניתן לקבוע גם, כי בנתוני האירוע לא הייתה הצדקה לשימוש בכוח קטלני כנגד הצעירים. מספר המתפרעים מכיוון הסמטה היורדת לשכונה המזרחית היה קטן. פעילותם הייתה ספורדית. המתפרעים יצרו בהחלט אפקט מטריד, אשר דרש מכוחות המשטרה תשומת לב מתמדת. עם זאת, הם לא היוו איום על חיי השוטרים או על שלומם, בין היתר, משום שהיו רחוקים מהם, ובפועל גם איש מהשוטרים לא נפגע".

"נוכל לקבוע, שבשלב בו נורה אסיל [חסן עאסלה, ח"מ] לא הייתה הצדקה לירי של שוטרים לעברו בעת בריחתו מהם. הוא לא היווה כל סכנה עבורם, וכך גם בעת הגיעו אל מטע הזיתים. אכן, איש מהשוטרים שרצו אחרי אסיל או ראוהו במטע הזיתים לא טען שהייתה הצדקה בנסיבות המקרה לירי לעברו, אם ירי של אש חיה ואם ירי גומי".
יש לציין שהמקרה של אסיל חסן עאסלה זכה לפרסום רב במיוחד. על פי מספר עדויות (שלבסוף נדחו על ידי הוועדה), עסאלה נורה מטווח קצר בסגנון וידוא הריגה בתוך מטע הזיתים. מה שלא שנוי במחלוקת, ככל הנראה, הוא שעאסלה לא השתתף באופן אקטיבי ביידוי אבנים, וכמו כן – שהיה פעיל בארגון הערבי-יהודי "זרעים לשלום".

סוף דבר

מעבר לאמירות כלליות על הצורך בשוויון ובקרבה בין יהודים לערבים, סיכמה ועדת אור את מסקנותיה בהמלצות קשות נגד מספר אישים במשטרה ובמשרד לבטחון פנים. כמו כן, קראה הוועדה לפתיחת חקירות מח"ש לגבי כל מקרי הרג המפגינים, ולגבי השימוש בצלפים. מאז, מח"ש סגרה את כל תיקי החקירה. יצוין גם שלמיטב ידיעתי, אף אדם לא נעצר בחשד להריגת בכור ג'אן, האזרח היהודי שנהרג מזריקת אבן על מכוניתו. כמו כן, מאז אוקטובר 2000 ועד היום נהרגו עוד 34 אזרחים ערבים מירי המשטרה (לצערי, לא הצלחתי למצוא נתונים מקבילים לגבי הרוגים יהודים מירי שוטרים. אני מרשה לעצמי לנחש שהמספר נמוך יותר).
גם שאר הבעיות, העמוקות יותר, השורשיות, לא נפתרו מאז ועד היום. הגזענות הממסדית ממשיכה להתקיים בכל תחומי החיים, בעיית הקרקעות לא נפתרה (מומלץ לקרוא את הסיי של דניאל ארגו על תוכנית המתאר של טייבה, שפורסמה כאן השבוע), ואזרחים ערבים עדיין נחשבים כמין סרח עודף (רק השבוע הצהיר שר החוץ, אביגדור ליברמן, מעל במת העצרת הכללית של האו"ם, כי הוא עדיין מאמין בהעברת הפלסטינים אזרחי ישראל על יישוביהם למדינה הפלסטינית).

את הנחמה היחידה נוכל למצוא באלטרנטיבות עממיות, שכל אחד מאתנו יכול לתרום לקיומן. בשבת הקרובה יתקיים בנצרת האירוע הערבי-יהודי המרכזי לציון עשור לאוקטובר 2000, תחת הכותרת "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". במשך כמה שעות, יתקיימו במרכז העיר שיחות, סדנאות, סיורים, מעגלי דיון, ובסופם – עצרת מרכזית למען שוויון ושלום צודק. בואו, כי אוקטובר 2010 יכול להיות התחלה של משהו חדש.
אתר האירוע:
[לקישור]

------------

לחלק השני בסדרת סיכומי עשור לאינתיפאדה, על הפגנה בתל אביב, שכול, כאב, ואדישות:
[לקישור]

לחלק הראשון, שעסק בשבועות הראשונים של דיכוי ההפגנות בשטחים:
[לקישור]