בלדה על מעיין וים.
שיר מעניין כ"כ. איזו דילמה.
האם להשאר קטן ומיוחד, המביא תועלת רק למס' מצומצם של נהנים/חברים או לגדול, להתרחב ולהביא תועלת להמון?
האם להשאר קטן, בגבולות המוכר בלבד, או לפרוץ גבולות, לממש את הסקרנות, ולצאת לעולם?
האם להשאר באזור הנוחות, כי ככה כולם עושים, או לקחת את הסיכון שבכניסה לשטח זר, לא מוכר, ולבדוק מה יקרה?
לעיתים, אחרי שנים רבות בהן עושים את אותו הדבר שוב ושוב, מרגישים צורך עז לשנות לחלוטין את דרך החיים הזו.
השחיקה, השיעמום, הרוטינה שחוזרת על עצמה - גורמים לחוסר נוחות, למתח נפשי ואף לדכאון, המחייבים לעשות עצירה למען חשיבה, וארגון החיים מחדש.
פתאום, נדלק בנו ניצוץ קטן, רסיס של אור, קול זעיר - הקורא לנו לשנות, לצאת לדרך.
לעזוב את המוכר והנח, לגרום למפנה חד בחיים, לחולל שינוי משמעותי, שכן - אם לא נעשה כך, נהיה במצוקה אדירה ונחייה חיי סבל.
ישנם כאלה הקוראים לכך משבר אמצע החיים,
ישנם כאלה שפשוט מאסו בצמצום המגביל ומעוניינים להתרחב ולגלות שווקים ומקומות אחרים.
יש המחפשים את השינוי כדי להרגיש שוב צעירים,
או המבקשים לעמוד מול אתגר אשר יזרים בדמם אדרנלין - ויגרום לכך שיחושו פיזית, את העובדה כי הם חיים.
ישנם החשים חרטה וצער על שלא השיגו מטרות נשגבות, ומפעם בהם הצורך לחפש חלומות חדשים אותם יוכלו להגשים.
בכל מקרה - עזיבת המקום הישן והבטוח לא קלה, מלווה בסכנות שונות ולא תמיד בטוחה.
כמו המעיין הנפלא שרצה יותר ואיבד את תכונתו המקורית, ישנם רבים נוספים ה"נבלעים" בתוך דבר מה הגדול מהם פי כמה, איתו אין ביכולתם להתמודד.
הרבה עצמאים בעלי רעיון מקורי ומיוחד, "נבלעו" בתוך שותפויות וחברות מסחריות, איבדו את "נפשם" ואת האינדיווידואליות שלהם בתוך ההמון, עד כי לא נותר זכר לזהותם המקורית.
ולעומתם, כאלה אשר חברו יחד לרעיון מסויים, שגדל והתעצם והפך למשהו מיוחד, יוצא דופן ויחיד במינו, כיוון שכל אחד תרם את הידע הספציפי שלו לנושא ובכך הגדיל את כולם.
לשאוף גבוה וקדימה זו תכונה אמיצה ומיוחדת, שלא כולם מעיזים לבחור בה ולזכות לממש.
לעיתים היא מצליחה לקדם ולחולל מהפך אדיר בחיים, כמו למשל אצל אנשים שהפכו מעניים אלמוניים למליארדרים, הפועלים לפיתוח וקידום פרוייקטים חברתיים שונים (כמו מוקש אמבאני לדוגמה).
ולעיתים, למרבה הצער, היא גורמת לנפילה שממנה לא קמים יותר, כאשר התוצאה הינה בלתי הפיכה.
|
