אין דבר נורא מ"אחרי החגים", כשזה יוצא ביום ראשון! אני לא מקנאה ברוזי, המזכירה במשרד החינוך, אבל רוזי כן מקנאה בי. "פנינוש", היא אומרת, "הלוואי שיכולנו להתחלף! אצלנו בית משוגעים, ואצלכם ממש כמו צימר רגוע בצפון!". טוב, זה נכון. מה כבר יכול לקרות במשרד המדע? שביתת מדענים? דרישת פיזיקאים לתוספת שכר? שינוי בחוקי הכפל? חחחח . אחרי החגים, לפני החגים, הכול אותו דבר אצלנו. שקט ושלווה! אז אני שותה לי בנחת את הקפה נמס שלי עם עיתון "לאישה" שלא הספקתי לגמור בסוכות, כשלפתע נפתחת הדלת, וללשכה נכנס גבר זר!

ככה סתם נכנס, והמאבטחים לא הודיעו לי! מה זה כאן, אתר נופש? רק זה חסר לי עכשיו, כשמנהלת הלשכה שלנו, מרינה, מכשפה עם קבלות, תגלה שהייתה פאשלה, אני זאת שאחטוף על הראש! אני מחייגת במהירות למיקי, שאמור להיות בחוץ ולשמור על שרת המדע ועלינו, הפקידות, מכל ניסיון התנקשות, ואני כבר מכינה כמה מילים חריפות להגיד לו, לחצוף הזה, שבמקום לעשות את העבודה שלו בטח שוב מתמזמז עם דנה, זאתי מדואר שליחים. אבל מיקי דווקא עונה. "מה אתה מכניס לי גבר זר לפה בלי להגיד לי מי זה?", אני שואלת אותו בטון נוקשה, שיידע שהוא מתחתיי, ולא ההיפך. כל אותו הזמן, הגבר הזר עומד שפוף ליד הדלת, עיניו מושפלות, ומחכה בשתיקה. כן, שפוף, זאת המילה שמתארת אותו. כאילו מתנצל שהוא קיים!

"תכניסי אותו לחדר של השרה", אומר לי מיקי. "היא אמרה לי מראש שהוא יגיע." "מה שמך?", אני שואלת בטון סמכותי את האיש השפוף, שלא יחשוב שיקבל פה פרוטקציה או משהו. השפוף מרים את הראש, ולהפתעתי אני רואה שיש לו עיניים כחולות ממש יפות. נכון שהוא זקן. יכול להיות סבא שלי. אם אני בת 22, וסבא שלי בן 62, אז כנראה שזה הגיל . יש לו תלתלי שיבה לא רעים בגילו, לשפוף הזה. סבא שלי כבר קירח לגמרי. "שמי הוא ירחמיאל גיק", האיש אומר, ולא מוסיף יותר כלום.

אני כבר בוערת מסקרנות. אני בכוונה מרשרשת חזק בדפים שלפניי, כאילו למצוא אותו, אבל אני יודעת שלא אמצא כלום, מהסיבה הפשוטה, שלשרת המדע כמעט אף פעם אין פגישות, אלא אם הבנות שלה באות לביקור. פעם באלף שנה אולי, מגיע איזה שר מדע מאיזו מדינה נידחת באירופה, לביקור, אבל זהו. זה הכול. "אני לא מוצאת אותך ברשימת הפגישות", אני אומרת לשפוף בקול צונן, מקווה שיתרום לי פרטים נוספים, אבל הוא לא. לא תורם לי פרטים. "זאת פגישה אישית", הוא אומר בסוף. אישית? מה פתאום אישית? נכון שהשרה כבר 10 שנים לבד מאז שהתאלמנה, אבל גבר? פה במשרד? לאן הגענו? איפה המוסר? כאן לשכה מכובדת!

האיש לא עונה, אלא שוב חוזר למצבו השפוף, ומתעמק בסקירת רצפת הפרקט. אחר כך הוא מתבונן דקות ארוכות בעציץ הקקטוס, העציץ היחיד שהשרה מוכנה להחזיק במשרד, כי היא לא סובלת להשקות צמחים. או שהם לא סובלים אותה, עוד לא החלטתי. מבעד לחלון המסוגנן, אני מתבוננת דרוכה בשדרת העצים, שממנה אמורה להגיח השרה בכל רגע, ולפתור את התעלומה, אבל אף אחד לא מגיע, ואני עם השפוף. ביחד. וזה מתחיל לעצבן אותי ברמות!

אני מסתכלת בו בלי שירגיש. הוא לא ממש חורבה מקומטת כמו סבא שלי. יש לו רק מעט קמטים, הגוף שלו די גבוה, אם הוא לא היה עומד כל כך שפוף, אז היה נראה דווקא די בסדר. אבל מה זה הלבוש הזה? כאילו חליפה אבל המכנסיים בכחול בהיר, הז'קט בכחול כהה וגם נורא גדול עליו! או שזה בגלל הכתפיים השפופות שלו? וביד הוא מחזיק כובע כחול כהה כמו שיש לכל הסבאים. אבל מה שהכי מוזר לי זה העניבה האדומה שלו! מה פתאום לזקן כזה עניבה אדומה? מה זה כאן, בר מצווה?

כל השאלות האלה חולפות במוחי כשאני סופרת את הדקות עד שעה 9, ואז אני שומעת שהדלת האחורית בחדר של השרה נפתחת. אחר כך נשמעת הסטת וילונות, פתיחת חלונות, ואחר כך נקישת עקבים. עקבים? לא יכול להיות! ממתי שרת המדע, כלת פרס ישראל לפיזיקה, באה עם עקבים בבוקר? ואז לפני שאני מצליחה להתעמק בשאלה הזאת, דלת החדר שלה מאחורי גבי נפתחת, ו"בוקר טוב" עליז נשמע.

השפוף מרים את עיניו, תולה את מבטו הכחול בשרה שעומדת מאחוריי, ויש לו הבעה כזאת על הפנים, מין הבעה של תדהמה כזאת, לא יודעת להסביר. כאילו...כאילו לא ציפה למה שהוא רואה. "טוב לראות אותך, ירחמיאל!", אומרת השרה, כולה לבושה חגיגי, עם חצאית צרה ועקבים שחורים. חצאית צרה? בבוקר? והיא נראית, אין מה להגיד, ממש לא בגילה. נראית אפילו טוב. דפקה איזה פן, מתברר, אולי עשתה גם טיפול פנים, כי היא נראית איזה 10 שנים פחות מהגיל שלה, וגם היא, לא לשכוח, היא סבתא.

השפוף ממשיך לנעוץ את עיניו בשרה, כאילו היא איזו אלה שירדה מהשמים. השרה מחייכת אליו, והוא נכנס לחדרה, עדיין שפוף, כובעו אחוז בחוזקה בידיו, והוא מסתכל למטה, אל נעלי העקב השחורות, המבריקות שלה. "שלא יפריעו לנו בשעה הקרובה!", אומרת לי השרה, בטון ששמור אצלה לאורחים מאוד נכבדים. אורחים מאוד נכבדים? השפוף הזה? מי זה יכול להיות?

רוזי בטח תדע. היא יודעת הכול. היא חברה של כל הפקידות מכל המשרדים. אין דבר שמתחמק ממנה. ואם יש, היא כבר תוציא אותו ממך. היא ערמומית, הבחורה הזאת, חבל על הזמן! לא סתם רודפים אחריה כל כך הרבה גברים עם הלשון בחוץ. אבל היא משחקת אותה מה זה קשה להשגה. "הי, רוזי!", אני אומרת לה בטלפון. "מה חדש, מה קורה, מה ככה?". "אויש, את מפריעה לי לשים לק!", היא מתלוננת ברוח טובה. "נו, תקצרי". אז אני שואלת אותה מי זה השפוף הזה, הירחמיאל גיק הזה. גם היא לא יודעת, אבל תסמכו עליה, שתוך חמש דקות תהיה לה תשובה...

בינתיים מאחוריי, אני שומעת קטעי מילים. הרוב נאמר בשקט. אני מתה לדעת מה הם אומרים! אני מקרבת את האוזן לדלת., ובעין אחת שומרת שאף אחד לא יראה, כי השרה לא אוהבת שאני מקשיבה, והיא כבר תפסה אותי פעמיים. "פנינוש, הסקרנות הרגה את החתול!", היא אמרה לי אז. לא ממש הבנתי על איזה חתול היא מדברת, כי אין לה בכלל חתול, אבל מאז נזהרתי יותר שלא יתפסו אותי. אני מקשיבה ומקשיבה, ועדיין לא מצליחה להבין שום דבר. ואז רוזי מתקשרת.

"וואי,וואי, וואי, את לא יודעת כלום!", היא צועקת בהתרגשות, שזה אומר שהיא הולכת להפתיע אותי בגדול. "הוא מחפש עבודה כצבעי?", אני מנחשת. רוזי צוחקת – "תמשיכי לנחש...". "הוא אח שלה מלפני המון שנים שהיא חשבה שהוא מת במחנה ריכוז?", אני שואלת. עכשיו רוזי ממש מתפקעת מצחוק. "הוא גילה תגלית מדעית יוצאת מן הכלל ורוצה מימון? "בחיים לא תדעי!", היא אומרת, כאילו הסוד הכי שמור במדינה אצלה בידיים עכשיו. ואז היא אומרת לי. ואני כמעט נופלת לרצפה! יו! לא יכול להיות!!!

אבל רוזי נשבעת לי שזה נכון. אני מרגישה ממש צמרמורת בכל הגוף. וואי, וואי, וואי, איזה סיפור! ואני תיכף מתקשרת לגלית מ"פנאי פלוס", וסוחטת ממנה ארוחת צהריים תמורת מה שאגלה לה. גלית לא חושבת פעמיים ומסכימה. אני נשענת אחורה  מוקסמת לגמרי. מי היה מאמין? ואז הדלת מאחוריי נפתחת, וירחמיאל יוצא מהחדר, וזה נורא מוזר, כי הוא כבר בכלל לא שפוף. הוא עומד זקוף ועיניו הכחולות לא זזות מהשרה. גם העיניים שלה לא זזות משלו. "פנינוש, את יודעת מי זה ירחמיאל גיק?" , שואלת השרה. החזה שלה עולה ויורד, והלחיים שלה די ורודות. "כן, אני יודעת", אני עונה.

השרה די נדהמת. "לא יכול להיות שאת יודעת, 10 שנים אף אחד לא יודע מזה!", היא אומרת . השפוף שכבר לא שפוף בכלל, שם את הכובע שלו על הראש, ומושיט את היד שלו קדימה, מושך את השרה אליו בעדינות. "נו, די, מירה'לה, את באמת חושבת שאף אחד לא יודע?", הוא אומר בחביבות. "רק רוזי ואני יודעות", אני מרגישה חובה לענות. "וזה באמת לא בסדר, השרה, שאף פעם לא סיפרת לי שיש לך מאהב סודי, שלמד אתך בכיתה, וכבר 10 שנים אתם מתחבאים!".

השרה נהיית עוד יותר ורודה ולא יוצאת לה אפילו מילה מהפה. ואז הירחמיאל הזה, מזדקף עוד יותר. המבט שלו נהיה ממש קורן, ובכלל אני פתאום רואה שהוא גבר די נאה. "מירה'לה, ספרי לה את החדשות", הוא אומר בקול...ממש חושני! אני לא חושבת שאי פעם שמעתי את סבא שלי מדבר בקול כזה! והשרה, לא עונה בכלל, אבל מושיטה לי את היד שלה, ושם , על האצבע הרביעית אני רואה טבעת יהלום! זה לא היה שם לפני היום בבוקר! וואי,וואי, חכו כשרוזי תשמע על זה. סוף סוף קורה משהו גם במשרד המדע!

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור של איצ'ה שפורר("דניאל ש."), חברנו מהקפה.

   http://cafe.themarker.com/post/1806519/?last_method=create

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)