להודות באשמה וליטול אחריות אישית זה לא נמנה עם הדברים שמתלהבים לעשות. יתירה מזו באורח טבעי קיימת נטיה להיחלץ ממצבים כאלו ע"י הטלת האחריות על אחרים. יתכן והמניע לכך קשור לתחושה טבעית המקננת בלב האדם שתמיד הוא חש ומרגיש ואף משוכנע ביושרו ובצדקתו. ואשר על כן אך טבעי הוא שכאשר מוטחת בפניו אשמה אז הדרך היחידה היא לגולל אותה כלפי אחרים. זכות ראשונים ביצירת התקדים הזה לגולל את האשמה על הזולת שמורה לאדם הראשון בערבו של יום בגן עדן. כאשר הוא נדרש להשיב על השאלה מדוע אכל מפרי עץ הדעת, הוא העדיף לחמוק ממתן תשובה ישירה ומצא לנכון להעביר את האשמה כלפי האשה וכך אמר: 


ויֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:(בראשית,ג,יב).


בעקבותיו נהגה כך גם האשה שאף היא מצאה לנכון לגול את האשמה מעליה ולהשליכה על אותו יצור ההולכך על גחוןל וכה אמרה: 


וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:(בראשית ג,יג).

מסתבר כי ההשלכה על האחר שורשים עתיקים לה. ביטוי מעניין לעניין זה עולה יפה מדבריו של המשורר הבריטי טד יוז (1930 - 1998) המופיע להלן: 

לא , הנחש לא פיתה את חוה 
לאכול מן התפוח 
כל זה אינו אלא 
סרוס של העובדות 

אדם אכל את התפוח
חוה אכלה את אדם 
הנחש אכל את חוה
זהו המעי החשוך 

בינתים, הנחש 
תופס תנומת עיכול אי שם בגן 
ומחייך כשהו שומע 
את אלהים קורא בקול נרגן 
(טד יוז, מתוך ספר, שועל המחשבה).