הוא אזק את ליבו,

והוא כבל אותו בפינה במשמר כבד.

הוא לא נתן לו לצאת או להתפרע, חלילה,

שמא יפריע לו לעבוד ולחיות.

ליבו ניסה להשתחרר, אך לשווא,

ולבסוף ויתר ונבל.

ומבלי שישים לב, ליבו נעלם,

הרחק הרחק ממנו, לעד.

היא שחררה את ליבה,

כדי שיהיה לו מקום לנוע וללכת,

ולא עצרה אותו, גם כשפגע,

כדי שיישאר וירגיש בנוח.

אך ליבה השתולל והתפרע,

ואת קירות ביתה סדק, את רהיטיה הרס,

ולבסוף בין הריסות ביתה ראתה

את ליבה בורח הרחק ממנה.

אני שולח יד לליבי,

ומלווה אותו לאורך כל הדרך, יד ביד.

כשקופץ ומשתולל, אני מושך וגוער.

כשנופל ומתעייף, אני מחבק ומעודד,

והוא מביט בי בהערכה ויודע,

שכמו שהוא מושיט את ידו אליי,

כך גם אני מושיט את ידו אליו.

ליבי עדיין לא בורח, אך אם ילך, הוא ידע,

שיש לו יד שמחכה לו בחזרה.