התמזגות

האושר ברכות אופף

תפטיר קיטוף רוטט

ממוסס קרומי מגן ומזקיף

מישיר פסיעה אל עברי

הכאב את עצמותיי מועך

מכניע, סוכר את פיות גופי  

חזזית קמט הקיום

רדופה אזלתי לעצמי

אולם למרבה הפלא

עתים אותו הכאב  

באורח עלום

לאושר עצמו חופף 

*

במחשבה השביעית, כל זאת מוטב להירשם ברצף אופקי. לחיי אמנם תוכן פואטי בעליל, אך צורה חיצונית פרוזאית לחלוטין. מוטב ללא היומרה, החבויה תמיד בשורות הקצובות הללו, שבהן כל ניסיונות חריזה הם כמסמרים עקומים שתקועים על פני לובן הקיר, הרי היומרה הזאת אינה אופיינית לי (ולא לאמילי). כן, עדיף להשאיר את שירבוטי הנפש הללו בתוך מחברת השירבוטים, במקום להסיע אותם בכל פעם למסגרייה השכונתית. ולמרות שבניסיון "התיקון" מצויה יומרה לא פחות גדולה, כאילו שהדברים ההם ראויים לתיקון, בכל זאת אשכתב את עצמי כך:

האושר אופף אותי, ברכות, כמו תפטיר קטיפתי בלתי נראה שרוטט מתחת לפני הקרקע, ממוסס את קרומי המגן שלי, מזקיף את כל מניפת האני שבי, בכדי לאפשר לי לבצע פסיעה אחת נוספת בכיוון אל עברי. 

הכאב מועך את עצמותיי, מנקז את זרימת קיומי בתוך קימוטי קימוטים של עורי, הנשפקים מתחת לעורי כחזזית על פני גזע עץ עתיק יומין, ואני, רדופה, אוזלת לעצמי. 

אולם למרבה הפלא, עתים אותו הכאב, באורח עלום לחלוטין, לאושר עצמו  ח ו פ ף - - -